הקדמהתקופת מותו של אדם יקר לנו הינה תקופה קשה בחיי אדם. גישת היהדות לנושא המוות והאבל עושה רבות להקלת הכאב, לשיכוך הצער העוברים על האבל. האמונה היהודית מדגישה כי הגוף והנשמה הם שתי ישויות וכאשר נפטר אדם נשמתו זוכה לחיי נצח ורק גופו נשאר.ההסברים המובאים להלן מסודרים לפי סדר כרונולוגי מיום הפטירה, הלוויה השבעה ועד יום השנה. אנו מקווים כי הסברים אלו יבהירו את המנהגים והתפילות ויקלו מעט על הכאב. חזרה למעלה |
על מי חייבים להתאבללפי הדינים חייבים להתאבל על שמונה קרובים והם:אב, אם, אח, אחות, אישה, בן, בת, בעל. תקופת האבלות הינה שלושים ימי אבלות אך על אב או אם תקופת האבל נמשכת שנה תמימה. חזרה למעלה |
יום הפטירהכאשר אדם גוסס, יש לעמוד סביב מיטתו ולומר עמו את ה"ויידוי" הנאמר ביום הכיפורים. בשלב זה אין לגעת בו או להזיז בו איבר הוא דומה לנר המצוי בשלב של דעיכה וכל נגיעה בו מאיצה את הדעיכה.לאחר אמירת הויידוי נאמרים פרקי תהילים: פרק קכ"א – אשא עיני אל ההרים; פרק ק"ל – ממעמקים קראתיך ה'"; ופרק צ"א – ישב בסתר עליון. כאשר חשים כי הגיעה שעת יציאת הנשמה יש לקרוא קריאת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!" שלוש פעמים את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; שבע פעמים "ה' הוא האלוקים!" ופעם אחת "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". לאחר יציאת הנשמה פותחים את חלונות הבית (בבית חולים את החדר בו נפטר האדם) ושופכים את כל המים שהיו בכלים בבית (או באותו חדר). בבית מורידים את גופת הנפטר לרצפה מניחים אותו כשרגליו צמודות וידיו צמודות אל החזה, עוצמים את עיניו ומכסים את פניו בסדין. מדליקים למראשותיו נרות ויושבים סביבו תוך אמירת פרקי תהילים. פרק הזמן משעת הפטירה ועד לקבורה מכונה "אנינות" וכל אחד מקרובי הנפטר היושבים שבעה נקרא "אונן". בתקופת האנינות האדם פטור מכל המצוות כולל הנחת תפילין (כדי שיוכל להתפנות לסידורי הלוויה). בזמן זה חל איסור לאכול בשר ולשתות יין. מיד עם הפטירה יש לפנות לחברה קדישא הישובית ובעזרתה מטפלים בכל סידורי הקבורה והלוויה. חזרה למעלה |
ההלוויהבישראל חלקת הקבר ממומנת על-ידי הביטוח הלאומי. עם זאת ניתן לרכוש אצל חברה קדישא המקומית זכויות לחלקה עוד בחיים.איסור הלנת המת ישנן קהילות שבהן אין להלין את המת כלל (לדוגמא בעיר ירושלים) אלא מביאים אותו לקבורה באותו יום ואפילו בשעות לילה מאוחרות. רק במקרים מיוחדים רשאים לדחות את מועד הלויה ביום נוסף. טהרה בפרק הזמן שבו דואג האונן להשלמת סידורי הקבורה דואגים אנשי חברה קדישא לבצע את טהרת המת. סדרי הטהרי כוללים: חפיפה, רחיצה, סיכה, קציצת הציפורניים, הסרת השיער, ולגברים טבילה במקוה. תכריכים את המת עוטפים בשמונה תכריכים העשויים מבד לבן של פשתן וכך גם החוטים מהם תופרים את התכריכים. תפירת התכריכים נעשית על-ידי נשים צדקניות. התכריכים חייבים להיות נקיים מכל לכלוך וכתם ונעדרי קשרים. התכריכים כוללים: מצנפת, סודר, בתי-שוקיים, כתונת, מעיל, סובב, מסווה ומטלית מרובעת. לנפטר שהינו כוהן קוברים מוספים גם בתי ידיים. חיילים שנפטרו בקרב מובאים לקבורה בבגדים ובנעליים בהם נפטרו. הלוויה הלוויה יוצאת בדרך כלל מבית הלוויות המקומי מ"בית מועד לכל חי" הנמצא בשערי בית העלמין, או מבית הנפטר. טרם צאת הלויה מתבקש אחד הקרובים לזהות את הנפטר. לאחר הזיהוי אומר איש החברה קדישא או חזן פרקי תהילים ופסוקים מתאימים. בפתח בית העלמין אומרים האבלים את תפילת "קדיש" ולאחר מכן קורעים קריעה על הנפטר. הקריעה הינה סמל לאבלות – חיתוך דש הבגד בסכין על-ידי איש החברה קדישא. בעת החיתוך אומר האבל את הברכה "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, דיין האמת". אצל אבלים על אב או אם נוהגים לקרוע בצד שמאל של הבגד (צד הלב) על קרובים אחרים בצד ימין. מקור מנהג זה בסיפורי התנ"ך. בסיפור מכירת יוסף כאשר מגיע ראובן לבור המים בו נזרק יוסף ורואה כי הבור ריק הוא קורע את בגדיו וכן עשה אביו יעקב כאשר בישרו לו על מות יוסף. דוד ואנשיו קרעו את בגדיהם כששמעו על מות שאול ויהונתן במלחמתם עם הפלישתים. קבורה לאחר הקריעה ואמירת ברכת "דיין האמת" מוציאים את המיטה אל הקבר. המיטה נישאת על-ידי נושאי מיטה שהינם בין האבלים. בעת כיסוי הקבר אומרים שלוש פעמים את הפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו". לפני חתימת הגולל אומר פרק תהילים ולאחריו "קדיש" ותפילת "אל מלא רחמים". חזרה למעלה |
תפילת קדישיִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּה בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאַתְחַדְּתָא וּלְאַחְיָא מַתַיָא וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכָלַה בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵה, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵה רַבָּה מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַלְמַיָּא.יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְעֵלָא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֶמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא בְאַתְרָא קְדִישָׁא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְכוֹן וּלְהוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִי בִשְׁמַיָא וְאַרְעָה וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּה מִן שְׁמַיָא וְחַיִּים טוֹבִים וְשׂבַע וִישׁוּעָה וּנְחָמָה וְשִׁיזְבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוָח וְהַצָּלָה עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יעֲשֶׂה בְּרַחֲמָיו שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. תרגום תפילת קדיש יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שהוא עתיד להתחדש ולהחיות מתים ולהעלות לחיי עולם ולבנות קריית ירושלים ולשכלל היכלו בתוכה לעקור עבודה זרה מן הארץ ולהחזיר עבודת שמים למקומה וימליך הקדוש ברוך מלכותו וכבוד. ויצמיח גאותו ויקרב משיחו בחייכם ובימיכם ובחיי כל ישראל במהרה בקרוב ואמרו אמן. יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שם הקדוש ברוך הוא למעלה מכל ברכות ושירות תשבחות ונחמות הנאמרות בעולם. ואמרו אמן. על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהם ועל כל תלמידי תלמידיהם ועל כל מי שעוסקים בתורה הקדושה אשר במקום קדוש זה ואשר בכל מקום ומקום. יהיה לנו לכם ולהם שלום רב חן וחסד ורחמים וחיים ארוכים ומזונות רווחים ופדות מלפני אבינו שבשמים ובארץ ואמרו אמן. יהיה שלום רב מן השמים וחיים טובים ושובע וישועה ונחמה ופדות ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה ורווח והצלה עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. עושה שלום במרומיו והוא יעשה ברחמיו שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. לאחר "צידוק הדין" ואמירת ה"קדיש הגדול" נוהגים לומר פרק תהילים, פרק טז, הפותח במלים "מכתב לדוד". לאחר מכן אומרים האבלים "קדיש יתום". אם במקום לא נוכח אחד מבניו של הנפטר, החובה לאמירת ה"קדיש" מוטלת על האב האח, או כל אדם אחר. בכל מקרה רצוי שהאומר את ה"קדיש" יהיה אחד מבני המשפחה שהוא יתום מאב או אם. חזרה למעלה |
תפילת אל מלא רחמיםתפילה זו נאמרת לאחר שהוערמה תלולית העפר על הקבר.בתפילה זו כלולה גם פנייה לקב"ה, שיסתיר את נשמת הנפטר תחת כנפיו לעולמים, ויצרור אותה בצרור החיים. תפילת "אל מלא רחמים" נאמרת גם ביום השלושים לפטירה ביום השנה, ואחרי אמירת "יזכור" בשלושת הרגלים וביום-הכיפורים. נוסח התפילה הוא: לגבר אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמָּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת פלוני בן פלוני, שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בַּעֲבוּר ש {בן המשפחה} נָדַב צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ. יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן: לאשה אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמָּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת פלונית בת פלונית שֶׁהָלֶכָה לְעוֹלָמָהּ, בַּעֲבוּר ש {בן המשפחה} נָדַב צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתָהּ, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָה. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֶהָ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָהּ יְיָ הוּא נַחֲלָתָהּ, וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָהּ וְנֹאמַר אָמֵן: הרבנות הצבאית תיקנה נוסח מיוחד של תפילת "אל מלא רחמים" הנאמר בלוויה צבאית לנופל בקרב או כתוצאה מפעולות האויב: אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים, טְהוֹרִים וְגִבּוֹרִים, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים – לְנִשְׁמַת הַחַיָּל פלוני בן פלוני שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְנָפַל מוֹת גִּבּוֹרִים בַּהֲגַנָּת הָעָם וְהָאָרֶץ. בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרוֹר בִּצְרֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ וְיַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ לְקֵץ הַיָּמִין וְנאֹמַר אָמֵן. בימים בהם אין אומרים "תחנון", פותחת התפילה במילים "אל שוכן מעונה" אל מלא רחמים". בקשת מחילה לאחר תפילת אל מלא רחמים מניחים המשתתפים בהלויה אבן קטנה על הקבר, מנהג זה בא להראות שזכרו של המת נשאר חקוק בלבות האנשים, וקברו נפקד, ולאחר מכן מבקשים ממנו מחילה: פלוני בן פלוני אנו מבקשים ממך מחילה, ואפשר שלא עשינו לפי כבודך, אבל עשינו הכל כמנהג ירושלים עיר הקודש. היה מליץ ישר עבור כל ישראל. לך (ולאשה: לכי) בשלום ותנוח (תנוחי) על משכבך בשלום, ותעמד (ותעמדי) לגורלך לקץ הימין. בהלוויה צבאית אומר את בקשת המחילה הרב הצבאי, או אחר מאנשי ה"חברא-קדישא" הצבאית, שיטפלו בנפטר: לחייל פלוני בן פלוני למשפחת פלונית בשם הרבנות הצבאית והחברא-קדישא ובשם קרוביך, מפקדיך חבריך וידידיה אשר באו לחלוק לך את הכבוד האחרון, הנני מבקש ממך מחילה וסליחה. כל מה שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל וכמנהג ארצנו הקדושה – ואתה לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. וחיים ושלום יהיו לנו ולכל ישראל עד עולם אמן. לחיילת פלונית בת פלונית למשפחת פלונית בשם הרבנות הצבאית והחברא-קדישא ושם קרוביך, מפקדיך, וידידך אשר באו לחלוק לך את הכבוד האחרון. הנני מבקש ממך מחילה וסליחה. כל מה שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל וכמנהג ארצנו הקדושה. ואת לכי בשלום ותנוחי ותעמדי לגורלך לקץ הימין. וחיים ושלום יהיו לנו ולכל ישראל עד עולם. אמן. הספד נוהגים להספיד את הנפטר ליד הקבר ולהזכיר את שבחו ומעלותיו, ולהעלות קווים לדמותו. ההלכה גורסת כי אסור למעט בהספד, ומותר אפילו "להוסיף" מעט על מעלותיו. יחד עם זאת, ברור שאין להפריז יתר על המידה, ולהגזים מעבר לפרופורציות המתאימות. התורה מספרת על אברהם, שבא "לספד לשרה ולבכתה". במקרה שאדם הורה לפני מותו, שימנעו מלהספיד אותו – יש לקיים את רצונו. בראש-חודש, ימי החנוכה ופורים, כל חודש ניסן וחודש תשרי, ושלושה-עשר הימים הראשונים של חודש סיוון נוהגים להמנע מהספד. הקפות בירושלים נהוג לערוך "הקפות" סביב הנפטר, קודם שהוטמנה הגופה בקבר. מנהג זה מקיימים רק בימים בהם אומרים "תחנון", אך לא בשעות הלילה. איש ה"חברה קדישא" המשמש כחזן נוטל שבע מטבעות מכסף או נחושת ומניח אותן על גופת הנפטר, המלווים סובבים את הגופה שבע פעמים לצד ימין כשבכל הקפה נאמר פסוק אחר. מנהג ההקפות שאוב מתורת הקבלה. "שורה" – ניחום אבלים לאחר הקבורה עומדים הגברים שבין המלווים בשתי שורות מקבילות, זו מול זו, לקראת היציאה מבית העלמין, רצוי להשתדל שבכל שורה יהיו לפחות חמישה אנשים. האבלים חולצים את נעליהם, ועוברים בסך, בין שתי השורות. בחול המועד אין נוהגים לחלוץ הנעליים. המלווים העומדים בשורה, מנחמים את האבלים, ואומרים: המקום ינחמך (ינחמכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיף (לרבים תוסיפו) לדאבה עוד. מנהגים נוספים כשעוזבים את מקום הקבר רצוי לחזור בדרך שונה מן הדרך בה באו: נוהגים להאריך מעט את הדרך בחזרה מן הקבר, כדי לסמל את הצער שבפרדה מן המת. נוהגים גם לתלוש מעט עפר עם עשב, וזורקים אותו לאחורי הגב, תוך כדי אמירת הפסוק: "זכור כי עפר אנחנו, ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהילים עב, טז). לאחר מכן חייבים האבלים והמלווים בנטילת ידיים, רוחצים כל יד שלוש פעמים. נוהגים לא להעביר את הכלי לנטילת ידיים מאדם לאדם אלא מניחים אותו, ואדם אחר נוטלו. כמו כן נוהגים להמנע מניגוב הידיים, כביטוי לצער וליגון, ולרצון להמנע מהפרדה מן הנפטר. המים נוטפים מהיד, מזכירים לנו את הנפטר. חזרה למעלה |
השבעהמבית-הקברות נוסעים האבלים לבית הנפטר, שם מתחילים בספירת ימי ה"שבעה". מרגע זה, מתחילים לנהוג על פי דיני האבלות, הנהוגים בימי ה"שבעה".הקדיש "קדיש יתום" נאמר על-ידי הבן, לאחר פטירת אביו או אמו, במשך אחד עשר חודשים מיום הפטירה. "קדיש" נוסף נאמר במשך חודש ימים על-ידי אב בעקבות פטירת ילדיו, אח אחרי אחיו או אחותו, ובעל על אשתו. "קדיש" נאמר בהלוויה ובקבורה. ויש לומר אותו, בקביעות בשלוש התפילות הקבועות: שחרית, מנחה, וערבית, החל מיום הקבורה. קדיש נוסף "קדיש דרבנן", נאמר אף הוא על ידי האבלים, בסיום התפילה ולאחר לימוד כמה פרקי משניות. ה"קדיש" נאמר גם בכל יום זכרון שנתי (יארצייט), בשעת סיום מסכת, וכן ב"יום הקדיש הכללי" הוא עשרה בטבת. אדם חייב לשמוע עשרה "קדישים" בכל יום. התפילה מהווה מעין שירת הימנון של שבח לעולמו של הקב"ה, ובקשה על הגאולה לעתיד לבוא. התפילה נוסחה בשפה הארמית שהיתה נפוצה בשעת כתיבתה, כדי שגם המון העם הפשוט יוכל להבינה. התפילה הותקנה בבבל, בתקופת התלמוד, ומאז ועד היום נשתמרה בצורתה המקורית, בשפה הארמית. על פי המסורת, מגיע נפש המת למנוחתה רק לאחר זיכוך וצירוף. בעזרת הקדיש, הנאמר בשנה הראשונה למות הנפטר, וביום הזכרון השנתי, מסייע הבן לפעולות הזיכוך של נשמות הוריו, ועוזר להם לנחול חיי עולם הבא. אסור, שאמירת הקדיש תהיה מן השפה ולחוץ, מצוות אנשים מלומדה. הקדיש נאמר רק כשיש מנין. הקהל עונה אמן בסיום כל פסקה, כשבעיקר מושם הדגש על הפסוק "אמן יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעלמי עמיא". חזרה למעלה |
תפילת קדישיִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעָל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. תרגום תפילת קדיש יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב ביאת משיחו בחייכם וביומיכם ובחיו של כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן. יהא שמו הגדול מברך לעולם ולעולמי העולמים יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא. מעל לכל הברכות והשירות התשבוחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן. יהא שלום רב מן השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. אצל הספרדים ובני עדות המזרח, שונה במקצת הקטע הפותח בלים "יהא שמיה רבה", וזהו נוסחו: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא. חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשַׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וְלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. "קדיש דרבנן", מכונה במקומות אחרים גם "קדיש עַל יִשְׂרָאֵל" , בשל הפסקה הנוספת בו, הפותחת במלים: "עַל יִשְׂרָאֵל ועל רבנן". כאשר החזן, שליח –הציבור, אומר קדיש בבית הכנסת בסוף התפילה, הוא מסיף קטע, שתוכנו בקשת רצון מה', שיקבל את תפילותינו. "קדיש" זה, הקדיש השלם, מכונה גם "קדיש תתקבל", על-שם הקטע הנוסף בו, שנוסחו: מקור תִּתְקַבֵּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן. תרגום תתקבלנה תפלותיהם ובקשותיהם של כל בית ישראל לפני אביהם שבשמים ואמרו אמן. מתי אומרים "קדיש יתום"? קדיש יתום נאמר בשלוש התפילות היומיות לאחר הפרק "עלינו לשבח לאדון הכול", שהוא הפרק החותם התפילה. בנוסף לכך יש לומר קדיש יתום בתפילת שחרית לאחר אמירת "שיר של יום" (בנוסח אשכנז יאמר קדיש יתום בתחילת תפילת שחרית, לאחר "מזמור שיר חנכת הבית לדוד", וכן לאחר הפרק "ה' מלך גאות לבש", המסיים את תפילת קבלת שבת). מדי בוקר, בתפילת שחרית, אומר האבל "קדיש דרבנן" בשני מקומות בתפילה, בראשיתה ובסופה. בראשיתה לאחר "רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן": ובסופה – לאחר "אין כאלקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו, אין כמושיענו". בליל שבת נוהגים לומר בקהילות אשכנז קדיש-יתום, לפני תפילת ערבית, לאחר סיומה של קבלת שבת, הנחתמת בפרק "ה' מלך גאות לבש". החל מראש חודש אלול ועד שמני עצרת, מוסיפים בתפילה, מדי בוקר וערב, את אמירת פרק כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי וישעי". לאחר אמירת הפרק, חייב האבל באמירת קדיש. בעשרת ימי-תשובה, נוהגים לכפול בקדיש את המלה "לעילא", ואמרים: "לעילא לעילא". חזרה למעלה |
קדיש דרבנןקדיש דרבנן נוסח אשכנז:יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ. וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב [נ"א קֵץ] מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל . בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל. שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָא (בעשי"ת וּלְעֵלָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶמֱתָאָ, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזְוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִי בִשְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש דרבנן לעדות המזרח (עונים אמן אחרי כל פסוק). יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא, יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶמֱתָאָ דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קְדָם מָרֵא שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֶוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש זה נאמר על-ידי האבלים בתפילת שחרית, בראשיתה – ובסופה. בראשיתה עם סיום אמירת פרקי הקורבנות, וסיום פרק המשניות (הפותח במלים "איזהו מקומן של זבחים", ובשלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן), ובסופה – לאחר "אין כאלהינו "אין כאדוננו". תוכנו של קטע זה מבטא תפילה לשלומם של החכמים ותלמידיהם, ולרווחתם של העוסקים בתורה. קדיש זה מהווה מעין ברכה הנאמרת לאחר לימוד תורה, והוא אכן נאמר גם בסיום לימוד בצוותא, הנערך מחוץ למסגרת התפילה. תפילת קדיש דרבנן עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מָאן דְעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא… דִּי בְאַתְרָא קַדִּישָׁא (אם אומר זאת בארץ-ישראל) הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתָר. יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּה חִנָּה וְחִסְדָּא וְרַחֲמִין וְחַיִּין אֲרִיכִין וּמְזוֹנָא רְוִיחַי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דְבִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן! תרגום על ישראל ועל החכמים, ועל תלמידיהם ועל כל תלמידי תלמידיהם ועל כל מי שעוסקין בתורה… הן במקום הקדוש הזה והן בכל מקום ומקום. יהא להם ולכם שלום רב, חן וחסד ורחמים, וחיים ארכים ומזונות בהרוחה ופדות מלפני אביהם שבשמיים ובארץ ואמרו אמן! אמירת הקדיש בבית הכנסת בעבר נהגו האבלים ה"חייבים" (כלומר- אותם אנשים שחל עליהם ה"חיוב" לומר קדיש בעת התפילה) לומר את הקדיש בעברם לפני התיבה, או שאמרו את הקדיש אחד אחרי השני. מצב זה גרם לסכסוכים רבים, כיוון שבהזדמנויות רבות התפללו בבית- כנסת אחד כמה אנשים המחויבים בקדיש. מסיבה זו התקינו סדר-עדיפויות מסוים באמירת הקדיש. בראש סולם זה עמד האבל בתוך שבעה ימי אבלו, אחריו - אבל תוך "שלושים" יום מן הפטירה. לאחריהם – אבל תוך שנתו הראשונה, ואחריו – אבל ביום השנה (יארצייט). אבלים על אב ואם היו בעלי זכות-קדימה על פני אבלים אחרים. כמו-כן, ניתנה תמיד עדיפות לתושב קבוע של העיר-על פני אורח. במרוצת-הדורות נשתנה המנהג, ונתקבל מנהג ספרד לפיו אחד מן האבלים עובר לפני התיבה, ושאר האבלים אומרים יחד איתו את הקדיש. הקדיש נאמר בקול מתון, כדי שכל קהל המתפללים יוכל לענות "אימן ו"יהא שמיה רבא" אחריהם. ה"שבעה" את השבעה רצוי לשבת דווקא בבית בו חי הנפטר, שם ישבו כל האבלים בצוותא. החל מהרגע בו מגיע האבל לבית בו יישב את ה"שבעה" מתחילים דיני ה"שבעה". בשלושת הימים הראשונים נמנעים מביקורים, כיוון שהם מוקדשים להתייחדות פנימית, התבודדות והתכנסות. לאחר שלושת הימים הראשונים מצווים הקרובים לבוא ולנחם את האבלים. איסור נזירות וסגפנות התורה מצווה על האדם לחקוק את תמונת החי בלבו, אך אוסרת עליו לפגום בגופו הוא, כסמל של זכרון אחר נשמת המת. אסור שהצער ימעיט את רצון להמשיך לחיות. מעבר להוראות התורה לגבי עינויי נפש ומניעת תענוג (רחיצה, סיכה, תספורת, נעילת הסנדל, ישיבה נוחה, ותשמיש המיטה), אסור לאבל להוסיף חומרות ועינויים משל עצמו. האבלים מוקפים בימי ה"שבעה" בחום, אהבה, תשומת-לב. הם מוצאים פורקן לתוגת האבל בחלקם אותה עם המבקרים. אלה צריכים לדבר על הנפטר, להעריך את דמותו, אך גם לעודד את האבלים לשוב אל עצמם ולהדגיש את מחוייבותם להמשיך בחיים כמקודם. חזרה למעלה |
מנהגי ה"שבעה"היום הראשוןהיום הראשון ל"שבעה" הוא יום אבל המוקדש להתייחדות עצמית בחוג המשפחה. האבלים השבים מבית הקברות, חולצים נעליהם, ונועלים במקומן נעלי גומי, בד או פלסטיק. ניתן גם להשאר ללא נעליים כלל, כשרק גרביים מכסים את הרגליים. האבלים מתיישבים על שרפרף או דרגש נמוך – המסמל את אבלותם. (בעדות המזרח נוהגים לשבת על הרצפה ממש, או על-גבי כרים וכסתות המונחים על הרצפה). מיד עם ישיבתם מוגשת להם סעודת ההבראה. סעודה זו צריכה להיות מוגשת בידי אחד הנוכחים שאינו נמנה על האבלים. לאבלים אסור להכין את צורכי הסעודה, או לעסוק בהגשתה. סעודה זו נקראת "סעודת ההבראה". אם הקבורה היתה בערב שבת או בערב חג אחר-הצהריים, אין מקיימים את סעודת ההבראה. סעודת ההבראה כוללת: כעכים, עדשים וביצים קשות – כלום מאכלים בעלי צורה עגולה המסמלת את המיתה והחיים, שהם גלגל החוזר בעולם, מעין קרוסלה מתנדנדת, שפעם עולה ופעם יורדת. הפועל היוצא מתבקש מאליו: הצער והיגון הנוכחיים יחלפו, ויבואו תחתם ימי שמחה ואושר. דלת פתוחה אחת הסימנים המייחדים את ביתו של האבל הוא הדלת הפתוחה של הבית. משאירים את הדלת פתוחה במשך כל ימי ה"שבעה", והיא מהווה סימן למנחמים, שמותר להם להכנס לבית ולנחם את האבלים. ה"דלת הפתוחה" מהווה חלק בלתי נפרד ממערכת הדינים הנלווים ל"ישיבה" משך ימי ה"שבעה", שכן – האבל חייב לשבת במקומו, ואסור לו להסתובב שלא לצורך. כדי לא להסיח את הדעת מן האבל, משאירים את הדלת פתוחה, וכן נחסך מן האבל הצורך לקום ממקומו בכדי לאפשר למנחמים להכנס לבית. מדוע מכסים את המראות ואת מסך הטלוויזיה? בבית בו יושבים "שבעה" מכסים את המראות, התמונות בהן מתנוססים דיוקנאות, כן את מסך הטלוויזיה, שממסכו משתקפות דמויות העומדים מולו. הטעם לכך הוא, שהאדם נברא בצלם אלוהים, ובחטאו – כבר בחטא אדם הראשון, נגזר עליו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". בחטאי האדם התהפכה דמות דיוקנו של הבורא שבצלמו נברא אנוש. כדי לא להביא רעיון זה לידי מוחשיות בבית האבל דווקא, נוהגים לכסות את המראות והמסכים מהם משתקפות דמויות. טעם אחר הוא, שהאבלים, אם הם מביטים במראה, יראו כמי שרוצים להתקשט, ובוודאי שאין זה לרוח הימים. איך מברכים לשלום המנחמים הבאים לנחם את האבלים, אינם מברכים לשלום בכניסתם לבית ואף לא בצאתם. גם הושטת היד נהוגה רק בקהילות אחדות. במקום אמירת שלום יאמרו המנחמים "המקום (הקב"ה) ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" – כלומר: אמירה המשלבת את האבל האישי באבל הכללי של האומה על חורבן ירושלים. בשבת של ימי "השבעה" מותרת שאילת השלום וברכת "שבת שלום" לאבלים, והם גם חייבים להשיב בברכה. ישיבה על שרפרף נמוך בכל ימי ה"שבעה" אסורה היציאה מן הבית, והאבלים יושבים על שרפרף או דרגש או כרים המונחים על הארץ. איסור נעילת נעליים ומגבלות בלבוש כל פעולה הגורמת תענוג או המסבה הנאה, אסורה משך ימי ה"שבעה". בעבר היה המנהג לקרוע את השמלות ולעטות שק, ולהתפלש בעפר, ליפול על הפנים ולהעלות עפר על הראש. יש אפילו שנוהגים שלא ללבוש אף בגד מכובד או מגוהץ במשך ימי האבלות: האבל נשאר לבוש בבגד בו נעשתה הקריעה. יש עדות, בהן האשה נוהגת ללבוש שחורים בשנת אלמנותה הראשונה. משך ימי השבעה לא מכבסים או מגהצים בגדים או מצעי מיטה, ויש הממשיכים מנהג זה גם לאורך ימי השלושים. יש אבלים על אב ואם שאינם לובשים בגד חדש כל שנים-עשר חודשי האבל. איסור רחיצה איסור גילוח ותספורת איסור קיום יחסי אישות איסור מלאכה בימי ה"שבעה" הדלקת נרות לאורך ימי ה"שבעה" מדליקים "נר נשמה", וצריך לשים לב ולדאוג שלא תהיה הפסקה בבעירתו. ברגע שנר עומד לכבות – מדליקים חדש. איסור לימוד תורה איסור התענוג בימי ה"שבעה" אינו חל רק על צרכים פיסיים-גופניים (רחיצה, קיום יחסי מין) אלא אף על עונג רוחני. לכן נאסר עליו גם ללמוד תורה. העיסוק היחיד המותר הוא לימוד ושינון ענייני תורה והלכה, הנוגעים לנושאי האבלות. לעומת זאת מותר בבית האבל ללמוד פרקי משניות לעילוי נשמת הנפטר, ונוהגים לעשות זאת בין "מנחה" ל"מעריב". השבת שבתוך ה"שבעה" ביום השבת, החל בתוך ימי ה"שבעה", אין נוהגים בכל מנהגי האבלות שבפרהסיה נוהגים בה רק מנהגי אבלות שבצנעה, כמו מניעת קיום יחסי אישות. כל אדם מחויב לכבד את השבת – ואבל בכלל זה. לפיכך יוצאים האבלים להתפלל בבית הכנסת תפילות ערבית ושחרית של שבת. את תפילת המנחה נהוג לקיים בביתו של האבל, כמו את תפילת ערבית של מוצאי שבת. המנהג להתפלל בבית האבל במנחה של שבת נובע מן החיוב לקרוא בתורה לפחות שלוש פעמים רצופות במקום אחד, מפני כבודו של ספר התורה, שלא יטולטל שלא לצורך. האבלים מחליפים את בגדיהם, אותם הם לובשים במשך ימי ה"שבעה" ולובשים בגדי שבת אשר יוחלפו מיד עם צאת השבת לבגדי האבל. כאשר שר הקהל פיוטים או ניגונים, כמו "לכה דודי" בקבלת שבת, יוצא האבל מבית הכנסת. האבל צריך לשנות את מקומו בבית הכנסת. בדרך-כלל נהוג להושיב את האבלים בחלקו האחורי של בית הכנסת. נהוג שהאבל אינו נכנס לבית הכנסת בקבלת שבת, עד לאחר שהקהל מסיים לשיר את "לכה דודי". עם סיום השירה מכריז הגבאי "אבל", והרב בלוויית הגבאים יוצאים להקביל את פניו של האבל, ומורים לו את מקומו החדש. בשעה זו עומד כל הציבור על רגליו, עד לאחר שהאבל נכנס לבית הכנסת ותופס את מקומו. אבל שהוא כוהן אינו עולה לדוכן כדי לברך "ברכת כוהנים", אבל אם אין כוהן אחר בבית הכנסת, רשאי הוא לעלות לדוכן. בסעודות השבת, המתקיימות בבית האבל, מותר לאכול בשר. כמו כן מחויב האבל לקדש על היין, אבל עליו להשתדל לא להרבות בשתית יין שלא לצורך, שכן "יין ישמח לבב אנוש". ב"הבדלה" הנערכת במוצאי השבת מברכים על היין, אך האבל אינו שותה מן הכוס, ואחד מן הנוכחים, שאינו נמנה על האבלים, לוגם מכוס ה"הבדלה". כאשר חל היום השביעי לאבלות בשבת, מסתיים מניין ה"שבעה" מיד במוצאי שבת, ואין נוהגים עוד כל מנהגי אבלות של ימי ה"שבעה". מה קורה אם חג חל בתוך ימי ה"שבעה"? אם אחד מחמשת המועדים הנזכרים בתורה: פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים, חל בתוך ימי ה"שבעה", בשל החיוב לקיים את ימי ה"שבעה", האבלים "קמים" מאבלם שעה קלה לפני כניסת החג, ופטורים מהמשך ה"שבעה" בצאת החג. אפילו אם ימי ה"שבעה" החלו רק בערב החג, והאבלים הספיקו "לשבת" דקות ספורות קודם לכניסת החג, מתבטלת אבלות ה"שבעה". דין דומה חל לגבי ה"שלושים". שמיני-עצרת, היום השמיני של חג הסוכות, (הוא חג שמחת-תורה), נחשב כ"רגל" (אחד משלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות), ואם החלה האבלות לפני חג הסוכות מבטל החג את ה"שבעה", ושמיני עצרת מבטל את הצורך באבלות ה"שלושים". כך גם לגבי סמיכות יום הכיפורים לראש השנה, או לגבי חג הסוכות ליום הכיפורים. האחד מבטל את ה"שבעה", והשני – את "השלושים". ראשי חודשים, חנוכה ופורים אינם נחשבים כ"ימים טובים" המבטלים את האבלות, אבל בתפילת אין האבל אומר "הלל". ישנן קהילות בהן נהוג, שהאבלים יוצאים מבית הכנסת בשעת אמירת ה"הלל". בראש חודש האבל מתפלל עם כולם, פרט לתפילת ה"הלל" אותה הוא מנוע מלומר. כמו-כן, האבל אינו עובר לפני התיבה ביום זה. כשהפטירה היא בחג עצמו אם הפטירה היתה בחג עצמו, או בערב החג, ולא הספיקו לקבור את הנפטר קודם כניסת החג, אלא במוצאי החג (או ביום הראשון של חולי-המועד), אין נוהגים במנהגי האבלות בחג עצמו, אבל חייבים בהם מיד עם צאת החג. לאחר ה"הבדלה" חולצים האבלים את נעליהם, ומתחילים למנות את ימי ה"שבעה", על כל הדינים הנהוגים בהם. היום השביעי של ה"שבעה" בבוקרו של יום השביעי, נוהגים להתפלל תפילת שחרית ומיד לאחר מכן יושבים האבלים, והמתפללים מצווים עליהם: "קומו יקירים". האבלים מחליפים את הבגדים בהם נעשתה ה"קריעה", בגדים שאותם לבשו במשך כל ימי ה"שבעה" ולובשים בגדים רגילים ולא חדשים. קיים מנהג, שאינו חובה על-פי צד ההלכה, שהמשפחה הקרובה פוקדת את קבר יקירה ביום השביעי. סמוך לקבר אומרים שבעה פרקי-תהלים: לג, טז, יז, עב, צא, קד, קל, ואחר-כך אומרים את הפסוקים המרכיבים את שמו של הנפטר, מתוך מזמור קיט, המסודר על-פי אותיות האלף-בית. בימים שאומרים בהם "תחנון", אומרים את תפילת "אנא בכוח", ואם יש מניין אומרים גם "קדיש יתום" ותפילת "אל מלא רחמים". בכמה מקהילות המזרח, נוהגים ללמוד ליד קבר הנפטר כמה פרקי משניות, הפותחים באותיות המרכיבות את שם הנפטר ואת אותיות נ.ש.מ.ה לאחר מכן אומרים "קדיש יתום", ותפילת אשכבה, הנאמרת רק בימים בהם אומרים "תחנון". אם היום השביעי חל בחול-מועד סוכות או פסח, או בפורים, לא נוהגים לפקוד את הקבר, ודוחים זאת למועד מאוחר יותר. בימים אחרים בהם אין אומרים "תחנון" (כמו בראש-חודש, חנוכה, ערב פורים, ל"ג בעומר, ט"ו בשבט, ט"ו באב, ובכל חודש ניסן) עולים לפקוד את הקבר אך אין אומרים "אל מלא רחמים" ותפילת אשכבה. לאחר שפוקדים את הקבר, מותר לאבלים לפנות לעיסוקיהם. מעתה מתחילה עבורם תקופת ה"שלושים" (ממנה חלפו כבר שבעה ימים). חזרה למעלה |
ה"שלושים"סימני האבל החיצוניים של ימי ה"שלושים" הם שניים: איסור גילוח ואיסור תספורת. בימים אלו אין לצאת לבילוי או לאירוע בידורי אחר. גם ההליכה לסעודות מצווה, כמו חתונה או בר-מצווה, אסורה. לאבל מותר להשתתף רק בטקס החופה עצמו, אבל אין הוא רשאי להשאר במקום לאחר מכן.האבל מתחיל לומר "קדיש" בבית הכנסת בשלוש התפילות הנאמרות כל יום. ראוי גם שהאבל ישתתף בלימוד המשניות הנערך בבית הכנסת, בין מנחה למעריב. לאחר סיום הלימוד, יאמר האבל "קדיש דרבנן". יום ה"שלושים" ה"שלושים" נספרים מתאריך הקבורה. אם, למשל, הקבורה היתה ביום ראשון בשבוע, הרי בתום חודש, ולמעשה, כעבור עשרים ותשעה יום, כשנכנס יום ה"שלושים" (יום ב' בשבוע) מסתיימת תקופת ה"שלושים". גם כאן תופס הכלל האומר – "מקצת היום – ככולו". ביום ה"שלושים" רשאים האבלים על אח, אחות, בן, בת, אשה או בעל להתגלח ולהסתפר. אולם, באבלות על אב ואם, אין איסור התספורת פוקע ביום זה, אלא הוא ממשיך לנהוג עוד כמה ימים. אזכרה וגילוי המצבה ביום ה"שלושים" עולים אל הקבר לעריכת אזכרה, ויש הנוהגים לקיים ביום זה את "גילוי המצבה". החזן, העורך את האזכרה, פותח באמירת פרקי תהלים: לג, טז, יז, עב, צא, קד וקל. לאחר מכן אומרים כמה קטעים ממזמור קיט בתהלים, הערוך לפי סדר אלף-בית, כשלכל אות ישנם שמונה פסוקים המתחילים בה. נוהגים לקרוא את הפסוקים שמאותיותיהם מורכב שמו הפרטי של הנפטר. לאחר מכן אומר החזן את ארבע המשניות, שאותיותיהן מרכיבות את המלה "נשמה". לאחר אמירת פרקי תהילים, אומרים האבלים "קדיש יתום" ותפילת "אל מלא רחמים". בטרם פרידה מניחים אבן קטנה על הקבר, להראות שהנוכחים לא שכחו את הנפטר. כמו כן, נוהגים להניח את יד שמאל על המצבה, אם זו כבר הוקמה. הנחת היד היא סמלית. בידו של אדם חמש אצבעות ובהן חמישה-עשר פרקים (בכל אצבע – שלושה פרקים). יד זו, על חמישה-עשר פרקיה, מונחת כנגד הפסוק המדבר על תחיית המתים: "יחיו רפאים תפיל" (ישעיהו כו, יט), המונה חמש-עשרה תיבות. נטילת ידיים חשוב להקפיד על נטילת הידיים, בכניסה וביציאה מבית הקברות. אם הנוכחים לא היו בבית-קברות למעלה משלושים יום, הם צריכים לומר את "ברכת התחייה". כשחל יום ה"שלושים" בשבת אם חל יום ה"שלושים" בשבת, הולכים לבית-הקברות ביום שישי שלפניו, או ביום ראשון שלאחריו. אם יום ה"שלושים" חל בחג השבועות, או ביום-טוב האחרון של חג הסוכות של חג הפסח – נוהגים לעלות על הקבר באיסרו-חג. אם חל יום ה"שלושים" ביום הראשון של פסח או סוכות – מקדימים את העלייה לערב החג. ואם חל יום ה"שלושים" בראש השנה או ביום הכיפורים – דוחים את העלייה למחרת החג, ואין אומרים "אל מלא רחמים" או "תפילת אשכבה". נר נשמה ביום ה"שלושים" מדליקים נר נשמה, שידלק מעת לעת במשך עשרים וארבע שעות. את הנר מציבים בבית במקום בולט, נר נוסף מדליקים בבית הכנסת. יש להקפיד כי האבלים יעברו לפני התיבה בכל התפילות ביום ה"שלושים". הקמת מצבה "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה (בראשית כח, יח)" יש הנוהגים להקים את המצבה לקראת יום ה"שלושים", ויש אחרים הנוהגים לקיים את גילוי המצבה רק ביום השנה ("יארצייט") הראשון לפטירה. "היא מצבת קברת-רחל עד היום". (בראשית לה, כ). אבשלום הציב לו מצבה כבר בחייו. חזרה למעלה |
יום השנה ("יארצייט")האבלים על מות אב או אם נוהגים מנהגי אבלות במשך אחד-עשר חודשים. שאר האבלים נוהגים בכל דיני האבלות חודש אחד בלבד, פרט לאמירת ה"קדיש" הנמשכת כל השנה.לאורך אחד-עשר חודשי האבל אין האבל משתתף בשמחות, חגיגות, מופעים ואירועי בידור. נוהגים לא לרכוש בגדים, כלים או רהיטים חדשים, אלא לצורך הכרחי (עבודה, או מזון). כן נוהגים להמנע מלעבור דירה חדשה בתקופה זו. חיוב האבל לעבור לפני התיבה, ולהיות חזן בתפילות השונות, נמשך בכל השנה כולה. בין עדות המזרח, יש הנוהגים שהחזן הקבוע של בית-הכנסת מתפלל תמיד, ואין האבל תופס את מקומו, אף אם הוא "חייב" בכך. עם זאת, האבל אינו משמש שליח ציבור בימים בהם קוראים את ה"הלל", וכן אינו משמש "בעל קורא" לקריאה בתורה בימים בהם צריך לברך ברכת "שהחיינו". בחודש השנים-עשר לפטירה אין אומרים "קדיש", אבל מן הראוי ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר. לאחר הלימוד יאמר הבן "קדיש דרבנן". קביעת יום השנה יום השנה נקבע על-פי התאריך העברי של הפטירה. אם חלפו יומיים או יותר בין הפטירה לקבורה, קובעים את יום השנה לפי תאריך הקבורה. אולם החל מן השנה השנייה לפטירה, יחזרו לקבוע את תאריך "יום השנה" לפי תאריך הפטירה דווקא. כאשר הפטירה היתה בחודש של שנה פשוטה, (עם אדר אחד בלבד, כשהשנה אינה מעוברת) יחול יום הזכרון בשנה שלאחריה, המעוברת, באותו תאריך, דהיינו באדר א'. שליח ציבור ו"מפטיר" בשבת שלפני יום השנה עולה בעל הזכרון לתורה, ו"שומרים" עבורו את העלייה האחרונה, ה"מפטיר", כדי שיזכה גם בקריאת ה"הפטרה", המועילה לעילוי נשמת הנפטר. כן נוהג בעל הזכרון לעבור לפני התיבה בקבלת שבת בליל שבת, וכן בתפילת מוסף של אותה שבת, לאחר שעלה ל"מפטיר" ול"הפטרה". בעל הזכרון משמש שליח ציבור גם בתפילת ערבית של מוצאי שבת, היא השעה שלפי המסורת הקבלית חוזרות הנשמות לגיהנום, היא השעה שלפי המסורת הקבלית חוזרות הנשמות לגיהנום, ותפילת הבן פודה את נשמות הוריו מעונש זה. נר נשמה ביום הזכרון מדליקים בבית הכנסת ובבית נר נשמה, שידלק במשך עשרים וארבע שעות. אין מכבים נר זה, גם אם עבר יום השנה, אלא מניחים אותו דולק עד שידעך מעצמו. בעל הזכרון אומר "קדיש" בכל שלוש התפילות. לאחר שחרית ובין מנחה לערבית לומדים בבית הכנסת פרקי משניות, לעילוי נשמתו של הנפטר. נוהגים ללמוד את פרקי המשניות, הפותחים באותיות המרכיבות את שמו הפרטי של הנפטר. לאחר מכן נוהגים ללמוד ארבע משניות מתוך הפרק השביעי במסכת מקוואות, שראשיהן מרכיבות את המלה נשמה – "נפל" "שלושה", "מקווה", "הטביל". מניין טוב יש הנוהגים (כמו ב"שלושים"), ללמוד את פרק כד ממסכת כלים, המכיל שבע-עשרה משניות הנותנות פתח לאופטימיזם ומאור: מניינן של המשניות בגמטריא "טוב", וכל משנה בפרק זה מסתיימת במלים "טהור" או "טהרוה": פרקי זוהר ותענית לאחר הלימוד אומר בעל הזכרון "קדיש דרבנן". בקהילות של יוצאי עדות-המזרח נוהגים ללמוד ביום הזכרון פרקים מתוך הזוהר הקדוש. לאחר הלימוד המסתיים בליל יום הזכרון, עורכים סעודה, ואומרים תפילת "אשכבה לנפטר" ו"מי שבירך" לכבודם של בני הבית. יש הצמים ביום זה, ומכל-מקום ראוי להמנע מאכילת בשר ושתיית יין, ושאר דברים המענגים את הגוף. כוהן ביום השנה במקרה שבעל הזכרון הוא כוהן עליו ללכת למקום ממנו רואים את הקבר, והדבר נחשב לו כאילו השתטח על הקבר עצמו. הזכרת נשמות – "יזכור" לאחר שחלפה שנה מיום הפטירה, מעלים את זכרו של הנפטר גם ב"הזכרת נשמות", תפילה הידועה גם בשמה השני "יזכור". תפילה זו נאמרת בבית הכנסת בחגים: יום הכיפורים, שמיני-עצרת (שמחת תורה), שביעי של פסח, וחג השבועות. את הזכרת הנשמות (להורים, אחיות, אחים, אשה, בעל, בנים, בנות) עורכים לאחר קריאת התורה ולפני תפילת "מוסף". המתפללים מזכירים את נשמות הקרובים ונודרים לתת צדקה בעבורם. בחוץ-לארץ אומרים "יזכור" גם ביום השמיני של פסח, וביום השני של שבועות (איסרו-חג). אלה מבין המתפללים, שהוריהם נמצאים בחיים, יוצאים מבית הכנסת בשעת אמירת ה"יזכור". חזרה למעלה |
תפילת "יזכור" בשבת ובחגיםתפילת יזכורנהוג בקהילות רבות להזכיר את נשמות הנפטרים בשבת, בכל שבת שאומרים בה את תפילת "אב הרחמים". בימים בהם אין אומרים "תחנון" בימות החול, אין אומרים "אב הרחמים" בשבת. כמו כן, אין אומרים תפילה זו ב"שבת מברכין", היא השבת בה מברכים את ברכת החודש. בימי ספירת-העומר אומרים תפילה זו, אפילו ב"שבת מברכין", מפני שימים אלו הם ימי אבל. גם במקום שיש חתן או בעל ברית אין אומרים את תפילת "אב הרחמים". להלן נוסח הזכרת הנשמות בשבתות, הנאמרת לאחר קריאת התורה: אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת (פלוני בן פלוני) (לזכר) שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בַּעֲבוּר שֶׁ(פלוני) נָדַב צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ. ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן: (לנקבה): שֶׁהָלְכָה לְעוֹלָמָה, בַּעֲבוּר שֶׁ(פלוני) נָדַב צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתָה, לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֶהָ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָה, ה' הוּא נַחֲלָתָה, וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבַהּ, וְנֹאמַר אָמֵן: אמירת ה"יזכור" נדחית לאחרי תפילת "יקום פורקן" ולא נאמרת לפניה, כדי להקדים את כבוד החיים לכבוד המתים. לאחר מכן אומרים את תפילת "אב הרחמים": אָב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים, בְּרַחָמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים, הַחֲסִידִים הַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים, קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם. יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה, עִם שְׁאַר צַדִּיקֵי עוֹלָם, וְיִנְקֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶה אִיש הָאֱלֹהִים: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר: וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן. וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. וְאוֹמֵר: כִּי דוֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכַר. לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים. וְאוֹמֵר: יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת, מָחַץ רֹאש עַל אֶרֶץ רַבָּה. מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה, עַל כֵּן יָרִים רֹאש: תפילה זו נתחברה לזכר הקדושים, שמסרו נפשם על קדושת השם. בתחילה היו קהילות שנהגו לאמרה רק בין פסח לשמיני-עצרת, תקופת הזמן בה גברו נגישות הנוצרים. "יזכור" בחגים המנהג התפשט בארצות מזרח-אירופה, ושם הרחיבו את זמנו גם לחגים האחרים מלבד יום הכיפורים. חגים אלו כונו בשם "ימי מתנת יד" על שם הפסוק – איש כמתנת ידו" (דברים טז, יז), המופיע בקריאת התורה שבחגים. הנוסח הרגיל, הנקרא כיום בשעת הזכרת הנשמות, לקוח מספרי הזכרון של הקהילות, והוא עבר כמה שינויים. בתחילה יוחד כזכר למאורעות ת"ח ות"ט, ולאחר מכן נתגלגל והפך להיות לתפילה פרטית, המיוחדת להעלאת זכרון אינדיבידואלית של אדם עם קרוב שנפטר. הנוסח הנאמר היום אחר נשמות הקרובים הוא כדלהלן: בעבור נשמת האב יִזְכּוֹר אֱלֹהִים נִשְׁמַת אָבִי מוֹרִי (פלוני בן פלוני) שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי נוֹדֵר צְדָקָה בַּעֲדוֹ. וּבִשְׂכַר זֶה תְּהֵא נַפְשׁוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמַת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה וְעִם שְׁאָר צַדִּיקִים וְצַדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן וְנֹאמַר אָמֵן: בעבור נשמת האם יִזְכּוֹר אֱלֹהִים נִשְׁמַת אִמִּי מוֹרָתִי (פלונית בת פלונית) שֶׁהָלְכָה לְעוֹלָמָה בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי נוֹדֵר צְדָקָה בַּעֲדָהּ. וּבִשְׂכַר זֶה תְּהֵא נַפְשָׁהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמַת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה וְעִם שְׁאָר צַדִּיקִים וְצַדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן וְנֹאמַר אָמֵן: בעבור נשמות סבא-רבא וסבתא-רבא ויתר הקרובים יִזְכּוֹר אֱלֹהִים נִשְׁמַת אָבִי וְאִמִּי זְקֵנַי וּזְקֵנוֹתַי דּוֹדַי וְדוֹדֹתַי אַחַי וְאַחְיוֹתַי בֵּין מִצַּד אָבִי בֵּין מִצַּד אִמִּי שֶׁהָלְכוּ לְעוֹלָמָם בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי נוֹדֵר צְדָקָה בַּעֲדָם. וּבִשְׂכַר זֶה תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹתָם צְרוּרוֹת בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמַת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה וְעִם שְׁאָר צַדִּיקִים וְצַדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן וְנֹאמַר אָמֵן: בעבור נשמות המומתים על קידוש השם יִזְכּוֹר אֱלֹהִים נִשְׁמַת (פלוני בן פלוני) וְנִשְׁמַת כָּל קְרוֹבַי וּקְרוֹבוֹתַי הֵן מִצַּד אָבִי הֵן מִצַּד אִמִּי שֶׁהוּמְתוּ הֵן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֵן שֶׁנִּשְׁחֲטוּ וְשֶׁנִּשְׂרְפוּ וְשֶׁנִּטְבְּעוּ וְשֶׁנֶּחְנְקוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם בַּעֲבוּר שֶׁאֶתֵּן צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמוֹתֵיהֶם. וּבִשְׂכַר זֶה תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹתֵיהֶם צְרוּרוֹת בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה וְעִם שְׁאָר צַדִּיקִים וְצַדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן וְנֹאמַר אָמֵן: בחלק מן הקהילות אומר החזן את הפסוקים האלה: ה' מָה-אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ. בֶּן-אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְׁבֵהוּ: אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה. יָמָין כְּצֵל עוֹבֵר: (תהלים קמה, ג-ד) בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף. לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: (תהלים צ, ו) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא. וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם: (תהלים צ, ג) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת. יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: (דברים לב, כט) כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל. לֹא-יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ: (תהלים מט, יח) שְׁמָר-תָּם וּרְאֵה יָשָר. כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם: (תהלים לז, ל) פּוֹדֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו. וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל-הַחֹסִים בּוֹ: (תהלים לד, כג) לאחר מכן, נוהגים לומר: אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת (פלוני/ת בן/בת פלוני/ת) שֶׁהָלָךְ לְעוֹלָמוֹ (שֶׁהָלְכָה לְעוֹלָמָהּ) בַּעֲבוּר (שפלוני/ת) נָדַב לִצְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ (נשמתה) בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ (מְנוּחָתָהּ) לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ (יַסְתִּירֶהָ) בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ (נִשְׁמָתָה) יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ (נַחֲלָתָה) וְיָנוּחַ (וְתָנוּחַ) בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ (מִשְׁכָּבָהּ) וְנֹאמַר אָמֵן: חזרה למעלה |
תפילת "יזכור" לקדושי השואהלאחר השואה הוסיפו והתקינו תפילת "יזכור" מיוחדת לזכרם של ששת המיליונים, שנספו בשואה. "יזכור" זה נאמר לאחר אמירת ה"יזכור" על נשמות הקרובים בבית הכנסת. כמו-כן, נהוג לאמרו בעצרות זכרון לזכרם של קדושי השואה. נוסח ה"יזכור" הוא כדלקמן:אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל-בָּשָׂר. תֵּן מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל-כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת-נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנֶּהֶרְגוּ וְשֶׁנִּטְבְּחוּ וְשֶׁנֶּחְנְקוּ וְשֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים בִּידֵי מִפְלְצוֹת הַצּוֹרְרִים בְּגָלוּת אֵירוֹפָה. כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. בָּהֶם גְּאוֹנִים וְצַדִּיקִים אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן וְאַדִּירֵי הַתּוֹרָה. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת-נִשְׁמוֹתַם ה' הוּא נַחֲלָתָם. וּזְכֹר לָנוּ עֲקֵדָתָם וְתַעֲמֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל-תְּכַסִּי דָמָם וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם וְהַקְּדוֹשִׁים לְזִכָּרוֹן תָּמִיד נֶגֶד עֵינֶיךָ צִדְקָתָם. יָבוֹאוּ שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם. וְנֹאמַר אָמֵן: חזרה למעלה |
תפילת "יזכור" לחללי צה"ל"יזכור" זה כקודמיו, נאמר בבית הכנסת לאחר אמירת ה"יזכור" על נשמות הקרובים. ברוב בתי הכנסת נוהגים, ששליח הציבור אומר "יזכור" זה בקול רם, וכל הנוכחים עונים אחריו "אמן".נוסח ה"יזכור" לנשמות חללי צה"ל הוא: יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נִשְמוֹת בָּנָיו-גִּבּוֹרָיו, חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנָּפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל, בִּפְעֻלּוֹת הֲגַנָּה, תַּגְמוּל וּבִטָּחוֹן וּבְעֵת מִלּוּי תַּפְקִידָם, וְנִשְׁמוֹת כָּל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתֶּרֶת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּבְעֶזְרַת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ לִתְקוּמַת הָאֻמָּה וְהַמְּדִינָה וְלִגְאֻלַּת הָאָרֶץ וְעִיר הָאֱלֹהִים. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ, בְּהֵחָלְצָם לְעֶזְרַת הָעָם וְהִרְווּ בְּדָמָם הַטָּהוֹר אֶת רִגְבֵי אַדְמַת קָדְשֵׁנוּ. זֵכֶר עֲקֵדָתָם וּמַעֲשֵׂה גְבוּרָתָם לֹא יָסוּפוּ מֵאִתָּנוּ לְעוֹלָמִים. תִּהְיֶינָה נִשְׁמוֹתֵיהֶם צְרוּרוֹת בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמוֹת אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְעִם שְׁאָר גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וּקְדוֹשָׁיו שֶׁבְּגַן עֵדֶן עַד עוֹלָם. אָמֵן. קרובי החללים מזכירים בבתי הכנסת את נשמות יקיריהם בימי הזכרת נשמות לפי הנוסח הבא: (ליחיד) יִזְכֹּר אֱלֹהִים נִשְׁמַת (בְּנִי/אָבִי מוֹרִי/בַּעֲלִי/אָחִי הַחַיָּל… פלוני בֶּן… פלוני) שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, הָעָם וְהָאָרֶץ, בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי נוֹדֵב צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ. וּבִשְׂכַר זֶה תְּהֵא נַפְשׁוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמוֹת אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְעִם שְׁאָר גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וּקְדוֹשָׁיו שֶׁבְּגַן עֵדֶן, אָמֵן. לאחר מכן נוהגים לומר תפילת "אל מלא רחמים": אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים, טְהוֹרִים וְגִבּוֹרִים, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים. לְנִשְׁמוֹת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל בִּפְעֻלּוֹת הֲגַנָּה, תַּגְמוּל וּבִטָּחוֹן, וּבְעֵת מִלּוּי תַּפְקִידָם, וּלְנִשְׁמוֹת כָּל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחַמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת עַל קְדֻשֵּׁת הַשֵּׁם וּבְעֶזְרַת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ לִתְקוּמַת הָאֻמָּה וְהַמְדִינָה וְלִגְאֻלַּת הָאָרֶץ וְעִיר הָאֱלֹהִים. בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְלִים לְעִלּוּי נִשְׁמָתָם, לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם. ה' הוּא נַחֲלָתָם. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיָנוּחוּ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָם וְיַעַמְדוּ לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַיָּמִין וְנֹאמַר אָמֵן. מתי אין מזכירים נשמות? ישנם ימים, בהם לא נהוג לערוך הזכרת נשמות: ראש חודש, חול המועד, חנוכה, ט"ו בשבט, שני ימי הפורים (ובשנה מעוברת גם בשני הימים של "פורים קטן" בחודש אדר א'), כל חודש ניסן, יום העצמאות, ד' אייר "פסח שני", ל"ג בעומר, יום ירושלים, מראש חודש סיוון עד יג' סיוון, ט"ו באב, ערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים, בין יום הכיפורים לסוכות, ומ"אסרו חג" של סוכות עד ראש חודש מרחשוון. כמו כן, ב"שבת מברכין" – השבת בה מברכים את החודש, ובשבתות בהן קוראים את ארבע הפרשיות – "שקלים", "זכור", "פרה", ו"החודש" – אין עורכים הזכרת נשמות. חזרה למעלה |
תפילות בעת עליה לקברתפילות לעילוי נשמות קרובים שהלכו לעולמםמלבד המועדים הקבועים לאמירת ה"יזכור", נוהגים לומר במשך שנת האבל הראשונה תפילות שונות, שתוכנן מהווה זכרון לנפטר. תפילות אלו נאמרות בשעת העלייה אל הקברים. להלן כמה נוסחאות של התפילות, הנאמרות בשעת העלייה אל הקבר: על קבר האב שָׁלוֹם עָלֶיךָ, אָבִי וּמוֹרִי, הוֹד זִיוִי וַהֲדָרִי, בְּשָׁלוֹם יָנוּחוּ עַצְמוֹתֶיךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְנִשְׁמָתְךָ לְחַיֵּי עַד לָעוֹלָם הַבָּא, וְיָדַעְתִּי כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, נִשְׁמָתְךָ יוֹשֶׁבֶת בִּסֵתֶר עֶלְיוֹן וּבְצֵל שַׁדַּי תִּתְלוֹנָן, אַךְ אֲנִי אַיֵּה אֶמְצָא מָנוֹחַ וּבַמָּה אֶתְנָחָם. בְּאַהֲבָתְךָ נִהַלְתַּנִי וּבְכָל דְּרָכַי שְׁמַרְתַּנִי, טוּב טַעַם וָדַעַת לִמַּדְתַּנִי וּלְאַהֲבַת תּוֹרָה, הָעָם וְהָאָרֶץ חִנַּכְתַּנִי. עַל כֵּן הַיּוֹם יָצָאתִי וְלִמְקוֹם מְנוּחָתְךָ בָּאתִי, לְהִשְׁתַּטַּח עַל צִיּוּנְךָ, וְאֶשָּׂא עֵינַי לֵאלֹהֵי מָרוֹם אֲשֶׁר לוֹ הַיְשׁוּעָה וּמִמֶּנּוּ הַנֶּחָמָה. וְאַתָּה אָבִי מוֹרִי, אֲהוּב נַפְשִׁי, יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתַי וּתְפִלּוֹתַי לְהַעֲלוֹת נִשְׁמָתְךָ לְגִנְזֵי מְרוֹמִים וְתִשְכֹּן בְּצֵל עֵדֶן עִם הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְגִבּוֹרֵי הָאֻמָּה, הַיְשָׁרִים, הַתְּמִימִים וְהַטְּהוֹרִים, וְתִזְכֶּה לַעֲמֹד לִתְחִיָּה לְגוֹרָלְךָ הַנָּעִים לְקֵץ הַיָּמִין, אָמֵן. על קבר הבן שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בְּנִי יַקִּירִי, אֲהוּבִי וּמַחְמַד נַפְשִׁי, לִבִּי לְךָ כָּמַהּ. מוֹצָא מֵעַי וְיוֹצֵא חֲלָצַי אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו. בִּרְצוֹנוֹ נָתַן וּבִרְצוֹנוֹ נָטַל. חָבִיב הָיָה עָלַי דִּבּוּרְךָ תַּאֲוַת נַפְשִׁי לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרֶךָ. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי דַּרְכֵי ה' וּמַחְשְׁבוֹתָיו, אִם רַק לְמַתָּנָה נָתַן לִי הַיֶּלֶד עַל מְנַת לְהַחֲזִירוֹ בִּזְמַנּוֹ, אוֹ אִם עֲווֹנוֹתַי עָנוּ בִּי וְחֻיַּבְתִּי לְקַבֵּל הַפֻּרְעָנוּת. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא זָכִיתִי לְגַדֶּלְךָ עוֹד. וְאַף כִּי פִּלַּלְתִּי כִּי תִּתְמֹךְ יָדִי, בְּזִקְנָתִי וְאֶשָּׁעֵן עָלֶיךָ, תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה, כִּי בָּא הַמָּוֶת וַיִקְטָפְךָ בַּעֲלוּמֶיךָ. וַאֲנִי אֵלְכָה לִי שְׂדֵה בּוֹכִים, אֶל סֶלַע קִבְרְךָ, וְאֶתְפַּלְּלָה עַל נִשְׁמָתְךָ, יַעֲלֶנָּה אֵל מְכוֹן שִׁבְתּוֹ, וְיַסְתִּירֶנָּה בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וְרוּם חֶבְיוֹן. וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלֶךָ לְקֵץ הַיָּמִין עִם כָּל קְדוֹשֵי יִשְׂרָאֵל וְגִבּוֹרָיו, וּבְשָׁלְחוֹ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא הַיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא יָבוֹא לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, אָמֵן. על קבר הבת שָׁלוֹם עָלַיִךְ, בִּתִּי יַקִּירָתִי, אֲהוּבָתִי וּמַחְמַד נַפְשִׁי, לִבִּי לָךְ כָּמַהּ. מוֹצָא מֵעַי וְיוֹצֵאת חֲלָצַי אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו. בִּרְצוֹנוֹ נָתַן וּבִרְצוֹנוֹ נָטַל. חָבִיב הָיָה עָלַי דִּבּוּרֵךְ תַּאֲוַת נַפְשִׁי לְשְׁמֵךְ וּלְזִכְרֵךָ. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי דַּרְכֵי ה' וּמַחְשְׁבוֹתָיו, אִם רַק לְמַתָּנָה נָתַן לִי הַיַּלְדָּה עַל מְנָת לְהַחֲזִירָה בִּזְמַנָּהּ, אוֹ אִם עֲווֹנוֹתַי עָנוּ בִּי וְחֻיַּבְתִּי לְקַבֵּל הַפֻּרְעָנוּת. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא זָכִיתִי לְגַדְּלֵךְ עוֹד. וְאַף כִּי פִּלַּלְתִּי כִּי תִּתְמְכִי יָדִי, בְּזִקְנָתִי וְאֶשָּׁעֵן עָלַיִךְ, תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה, כִּי בָּא הַמָּוֶת וַיִּקְטְפֵךְ בַּעֲלוּמַיִךְ. וַאֲנִי אֵלְכָה לִי שְׂדֵה בּוֹכִים, אֶל סֶלַע קִבְרֵךְ, וְאֶתְפַּלְּלָה עַל נִשְׁמָתֵךְ, יַעֲלֶנָּה אֵל מְכוֹן שִׁבְתּוֹ, וְיַסְתִּירֶנָּה בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וְרוּם חֶבְיוֹן. וְאַתְּ לְכִי לַקֵּץ וְתָנוּחִי, וְתַעַמְדִי לְגוֹרָלֵךְ לְקֵץ הַיָּמִין עִם כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַצִּדְקָנִיּוֹת. וּבְשָׁלְחוֹ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא הַיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא יָבוֹא לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, אָמֵן. על קבר הבעל שָׁלוֹם עָלֶיךָ, אֲהוּבִי אִישִׁי וּבַעְלִי, אֲשֶׁר הָיִיתָ עַמּוּד בֵּיתִי וְשִׂמְחַת לְבָבִי, עֲטֶרֶת צְבִי וּמַחְמַד נַפְשִׁי, וְעַתָּה שִׁמְשִׁי שָׁקְעָה, פָּנָה זִיוִי, פָּנָה הוֹדִי וְהַדְרַת בֵּיתִי, וְנִשְׁאַרְתִּי בּוֹדֵדָה וְגַלְמוּדָה. בָכֹה אֶבְכֶּה וְדִמְעָתִי עַל לֶחְיִי, אֵין לִי מְנַחֵם וְלֹא מֵשִׁיב יְגוֹנִי. וָאָבוֹא הַיּוֹם (בְּיוֹם נְפִילָתְךָ) לְנִקְרַת צוּר מְנוּחָתְךָ לְחוֹנֵן עֲפָרְךָ וּלְכַבֵּד זִכְרֶךָ. וָאֲנִי תָּמִיד אֶזְכָּרְךָ וּמִיּוֹם אֲשֶׁר עֲזַבְתַּנִי אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ לֹא סָרָה מִקִּרְבִּי, לֹא חָדַלְתִּי מֵהִתְאַבֵּל עָלֶיךָ, וּמֵעַי הָמוּ לְךָ יוֹם יוֹם. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה. גַּם הַמָּוֶת לֹא הִפְרִיד בֵּינִי וּבֵינְךָ. נִשְׁמָתְךָ הָאֲהוּבָה, צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים וְהַנֶּצַח שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה וְהָעָם וְגוּפְךָ יָנוּחַ בִּמְנוּחָה, עַד כִּי תַעֲמֹד לִתְחִיָּה לְקֵץ הַיָּמִין, אָמֵן. על קבר קרוב משפחה או חבר וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשֶׁבֶת. תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם. עַד בּוֹא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם. אָמַרְתְּ לַה', אֲדֹנָי אָתָּה. טוֹבָתִי בַּל-עָלֶיךָ: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל-חֶפְצִי-בָם: הִנְנִי בָּאתִי עַל קִבְרְךָ לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִכְבוֹדֶךָ וְלִכְבוֹד נִשְׁמָתֶךָ, כִּי אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ, עַל כֵּן בָּאתִי עַתָּה לִמְקוֹם שְׁכִינָתֶךָ, לְהִתְפַּלֵּל עַל קִבְרֶךָ, אֶל יוֹצֵר נִשְׁמָתֶךָ, שֶׁתִּתְעַדֵּן בְּעֵדֶן אֱלֹהֶיךָ עִם נִשְׁמוֹת אֲבוֹתֶיךָ, בְּחֶמְלַת ה' עָלֶיךָ, לְהַשְׂבִּיעַ מִטּוּבוֹ לְנִשְׁמָתֶךָ. בְּשׂבַע שְׂמָחוֹת לְשַׂמְּחֶךָ. וּלְהַחֲלִיץ בְּקִבְרְךָ עַצְמוֹתֶיךָ, וּמֵרֹב טוּב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים לְהַשְׁפִּיעֶךָ וּמִטַּלּוֹ לְהוֹרִיד עַל ראֹשֶׁךָ, וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים לְהַחֲיוֹתֶךָ, וְאַתָּה אֱלֹהַי, אֲשֶׁר נֶפֶשׁ הַחַיִּים בְּיָדֶךָ, תְּקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ, וְאַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ, שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח אֶת נֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ וּבָרֵךְ עֲבָדֶיךָ מִבִּרְכוֹתֶיךָ, לִרְאוֹת בְּטוֹבַת עוֹלָמֶךָ. חזרה למעלה |
תפילות פרידהלפני שעוזבים את בית העלמין, נוהגים לומר כמה תפילות, שעיקרן מבטא את האמונה בתחיית המתים לעתיד לבוא. תפילות אלו מהוות מעין פרידה מן הנפטר, והבעת בטחון באמונה כי ישובו לראותו עם תחיית המתים. להלן שלוש תפילות פרידה. הראשונה היא תיאור חזון העצמות היבשות המתאר את תחיית המתים. חזון זה מתואר בספר יחזקאל (לז, א-טו) וממנו לקוחים הפסוקים הבאים:הָיְתָה עָלַי יַד-ה' וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה, וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב, וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, וָאֹמַר: אֲדֹנָי אֱלֹהִים, אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-ה': כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים, וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה': וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי, וַיִהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי, וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה, וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן-אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶה, וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי, וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם, חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה', בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, נְאֻם-ה'. חזרה למעלה |
תפילת אב הרחמיםתפילה נוספת הנאמרת בשעת הפרדה מן הקבר היא תפילת "אב הרחמים":אַב הרָחַמֲיִם שׁוֹכֵן מְרוֹמִים, בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים, קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם. יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם, וְיִנְקֹם נִקְמַת דַם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מִשֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם. וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר: וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא-נִקֵּיתִי, וה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן: וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר: לָמָּה יֹּאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ: וְאוֹמֵר: כִּי-דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכַר, לֹא-שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים: וְאוֹמֵר: יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת, מָחַץ רֹאשׁ עַל-אֶרֶץ רַבָּה: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה, עַל-כֵּן יָרִים רֹאשׁ: בקשת פרידה לאחר שאומרים "אב הרחמים" מסיימים בבקשת הפרדה: שָׁלוֹם עֲלֵיכֶן, נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת, נֶאֱלָצוֹת מִזִּיו יוֹצֵר הַמְּאורות: הִנְנִי הוֹלֵךְ לְדַרְכִּי וְנַפְשִי אֶת ה' בָּרְכִי. וּלְאֵל חַי תְּפִלָּתִי, יִשְׁמֹר בִּי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי. יִשְׁמַע עֲתִירַת דּוֹרְשָׁיו. יַרְבֶּה כְּבוֹד שְׁלֵמָיו. וּבְכֵן נוּחוּ יְשָרִים נוּחוּ, עַד יֵעָרֶה עֲלֵיכֶם רוּחַ מִמָּרוֹם וְיֹאמַר שׁוֹכֵן מָרוֹם אֲדוֹן הַחַיִּים: עִמְדוּ יְשָׁרִים וְשוּבוּ לְחַיִּים. וְאָז תָּקִיצוּ וּתְרַנְּנוּ וְתָקוּמוּ וְתִחְיוּ. וַאֲנַחְנוּ נִכָּנֵס לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. עַד אֲשֶׁר יִקְרַב הֲלוֹם צִיר נֶאֱמָן, מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב-בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם, וְצֶדֶק יְהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ, וּנְהַלֵּל וּנְשַׁבֵּחַ לֵאלֹהֵינוּ עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד-אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד-אֵין מִסְפָּר. הוּא הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַגִּבּוֹר, מְחַיֶּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ. בָּרוּךְ הוּא, מְחַיֵּה הַמֵּתִים. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כַּל-פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר: תפילות הנאמרות בערב ראש השנה ויום כיפורים? מקום מיוחד ניתן למנהג ההשתטחות על הקברים בערב ראש השנה ויום כיפורים. ימים אלו הם ימי רצון ועל-פי המסורת מתקבלות בהם התפילות, אם הן מלוות בבקשת תשובה ומחילה. מסיבה זו נוהגים רבים לעלות ולהשתטח על הקברים. ביחוד על קברי צדיקים, ולבקש מהם שימליצו טוב בשמים בעד החיים, ויתפללו שתתקבל תשובתם באהבה. לימים אלו נתייחדו תפילות מיוחדות, והרי נוסחה של אחת מהן: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְיָ, אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת, מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, שֶׁיִּתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶיךְ עָלֵינוּ, וְתִתְנַהֵג בְחַסְדְּךָ עִמָּנוּ, וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי. עֲמֹד מִכִּסֵּא דִּינֶךָ, וְשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמֶיךָ, וְרַחֵם עַל עַמֶּךָ, הַקּוֹרְאִים לִשְׁמֶךְ, וְזָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וַעֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן שׁוֹכְנֵי עָפָר הַקְּדוֹשִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, כִּי לְךָ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת וְלִתְשׁוּעָתְךָ מְקַוּוֹת, צַדְּקֵנוּ בְּדִינֶךָ, (בערב ראש השנה): (בערב יום כיפורים): וְנִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ בְּסֵפֶר וְנִזָּכֵר וְנֵחָתֵם לְפָנֶיךָ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה בְּזֶה הַחַיִּים בְּזֶה יוֹם צוֹם הַכִּפּוּרִים רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה וְלִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ שֶׁחָטָאנוּ וְשֶׁעָוִינוּ וְשֶׁפָּשַׁעְנוּ לְפָנֶיךָ. וְתִגְזֹר עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, וְתִתֵּן בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, וּתְמַלֵּא כָּל בַּקָּשׁוֹתֵינוּ וּצְרָכֵינוּ, וְתִזְקֹף לְמַעְלָה קַרְנֵנוּ, וְתֹאמַר דַּי לְצָרוֹתֵינוּ וְקֵץ וְסוֹף לְגָלוּתֵנוּ, וּתְמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַחַיִּים עֲדֶנָּה, וְלַאֲשֶׁר פָּדִיתָ, יְיָ, וְיָצְאָה נַפְשָׁם מִנְּדָנָהּ (בערב יום הכיפורים מוסיף: וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה תְּכַפֵּר עָלֵינוּ, לְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חַטֹּאתֵינוּ. וְלִפְנֵי ה' יִטְהַר כָּל אָדָם מֵחוֹבוֹ בְּיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל). זְכֹר ה' לִבְנֵי אָדָם הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, הָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי תֵּבֵל, בִּזְכוּתָם וּבִזְכוּת כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר תַּשְׁבִּית מִמֶּנּוּ וּמִכָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כָּל צָרָה וְיָגוֹן וְתִשְׁלַח לָנוּ מְשִׁיחֵנוּ, וְתִבְנֶה לָנוּ בֵּית קָדְשֵׁנוּ, וְתַחֲזִיר שְׁכִינָתְךָ לְאַרְצֵנוּ, וְתֵיטִיב לָנוּ אַחֲרִיתֵנוּ, וְהַט חַסְדְּךָ עָלֵינוּ, כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ. שְׁמַע יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּתְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ. חזרה למעלה |
יום הזכרון הכללי לחללי צה"לביום הזכרון הכללי לחללי צה"ל וחללי המערכות שנפלו קודם הקמת המדינה, נוהגים לערוך טקסי אזכרה בבתי כנסת, במחנות צה"ל ובבתי הקברות הצבאיים. בבתי הכנסת במדינה ובתפוצות מדליקים לפני תפילת ערבית, אור ליום הזכרון הכללי, נר נשמה מיוחד, ולאחר תפילת ערבית פותחים את ארון הקודש ואומרים את פרק ט מספר תהלים:לַמְנַצֵּחַ עַל-מוּת לַבֵּן, מִזְמוֹר לְדָוִד: אוֹדֶה ה' בְּכָל-לִבִּי, אֲסַפְּרָה כָּל-נִפְלְאוֹתֶיךָ: אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ, אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן: בְּשׁוּב-אוֹיְבַי אָחוֹר, יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ: כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי, יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא, שׁוֹפֵט צֶדֶק: גָּעַרְתָּ גוֹיִם, אִבַּדְתָּ רָשָׁע, שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד: הָאוֹיֵב תַּמּוּ, חֳרָבוֹת לָנֶצַח, וְעָרִים נָתַשְׁתָּ, אָבַד זִכְרָם הֵמָּה: וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב, כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ: וְהוּא יִשְׁפֹּט-תֵּבֵל בְּצֶדֶק, יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים: וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, כִּי לֹא-עָזַבְתָּ דֹּרְשֶׁיךָ, ה': זַמְּרוּ לַה' יֹשֵב צִיּוֹן, הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר, לֹא-שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים: חָנְנֵנִי, יְיָ, רְאֵה עָנְיִי מִשּׂנְאָי, מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי-מָוֶת: לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל-תְּהִלָּתֶיךָ, בְּשַׁעֲרֵי בַת-צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ: טָבְעוּ גוֹיִים בְּשַׁחַת עָשׂוּ, בְּרֶשֶׁת-זוּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם: נוֹדַע ה' מִשְׁפַּט עָשָׂה, בְפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע, הִגָּיוֹן סֶלָה: יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה, כָּל-גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים: כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן, תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד: קוּמָה, יְיָ, אַל-יָעֹז אֱנוֹשׁ, יִשָּׁפְטוּ גוֹיִים עַל-פָּנֶיךָ: שִׁיתָה, יִיָ, מוֹרָה לָהֶם, יֵדְעוּ גוֹיִים אֱנוֹשׁ הֵמָּה, סֶּלָה: בסיום המזמור סוגרים את ארון הקודש, ואומרים קדיש יתום. בתפילות שחרית, הנערכת ביום הזכרון הכללי, פותחים את ארון הקודש לאחר אמירת הקטע בתפילה, הפותח במלים "ובא לציון", ועורכים אזכרה לחללי צה"ל. באזכרה זו אומרים את תפילת "אל מלא רחמים" לעילוי נשמתם של חללי צה"ל עם סיום התפילה אומרים את מזמור מד מתהלים: לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל: אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ-לָנוּ פֹּעַל-פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם: אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם: כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא-הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי-יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךְ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם: אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב: בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ: כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי: כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ: בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל-הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה: אַף-זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵּצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ: תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי-צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ: תִּתְּנֵנוּ כְצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: תִמְכֹּר-עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם: תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: תְּשִׁימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד-רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים: כָּל-הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶת פָּנַי כִּסָּתְנִי: מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ: לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ: כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת: אִם-שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר: הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר-זֹאת כִּי-הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה: עוּרָה לָמָּה תִּישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצָחַ: לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ: כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ: קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ: לאחר המזמור אומרים האבלים "קדיש יתום". אזכרה לחללי צה"ל בבתי-הקברות הצבאיים בבתי-הקברות הצבאיים נפתח טקס יום הזכרון באמירת תפילת "אל מלא רחמים" על ידי חזרן צבאי. לאחר מכן קורא הרב הצבאי את התפילה המיוחדת לנשמות קדושי צה"ל. לאחר מכן אומרים נוסח מיוחד של ה"יזכור", הנאמר רק בבית העלמין, והוא: יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא-הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל. יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה וַאֲשֶׁר נָפְלוּ עַל מִשְׁמַרְתָּם בְּעֵת מִלּוּי תַּפְקִידָם. יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר-דּוֹר. חותמים בתפילה מיוחדת, שתוקנה על-ידי הרבנות הצבאית. תוכנה מביע את זכותם של הנופלים במערכה על תקומת מדינת ישראל, והבעת רצון לזכות ולראות בתחיית המתים: אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, אַדִּירֵי הָרוּחַ וְהַמַּעַשׂ, שֶׁמְּסַרְתֶּם נַפְשְׁכֶם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, הָעָם וְהָאָרֶץ, בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל, בִּפְעֻלּוֹת הֲגַנָּה תַּגְמוּל וּבִטָּחוֹן וּבְעֵת מִלּוּי תַּפְקִידְכֶם וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת לְמַעַן תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל וְכִנּוּן הַמְדִינָה. זָכוֹר יִזְכֹּר אֶתְכֶם אֱלֹהִים חַיִּים, בְּטוֹב וּבְרַחֲמִים, יִקֹּם נִקְמַת דַּמְכֶם הַטָּהוֹר כַּכָתוּב: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַּם עֲבָדָיו יקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתֹו עַמּוֹ". הַשֵּׁם צְבָאוֹת יַגִּיהַּ אוֹרְכֶם וְיָחִישׁ קֵץ עֲמִיַדְתֶכם, שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם יִהְיוּ תָּמִיד פְּתוּחִים לִפְנֵיכֶם בִּנְתִיבוֹת וּבְמִשְׁכְּנֹות מִבְטָחִים. תִּזְכּוּ לֵישֵׁב עִם מַלְאֲכֵי מָרוֹם. תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹתֵיכֶם צְרוּרוֹת בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, כִּי מִלְחֶמֶת יְיָ נִּלְחַמְתֶּם. נִזְכֶּה לִרְאוֹת עַיִן בְּעַיִן בְּנֶחָמַת צִיוֹן וּבְקִיּוּם חֲזוֹן תְּחִיַת הַמֵּתִים שֶׁחָזָה לָנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֶן לְאַחֲרִית הַיָמִים, כַּכָּתוּב: "כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהִים הִנֵּה אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאוּם יְיָ". חזרה למעלה |
תפילת קדישקדיש יתום נוסח אשכנזיִתְגַּדַּל וְיִתְקַּדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית-יִשְׁרָאֵל. בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵֹּא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא (וּלְעֵלָּא) מִן-כָּל-בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחְמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן-שְׁמַיָּא וְחַיִּים, עָלֵינוּ וְעַל-כָּל-יִשְֹרָאֵל. וְאמְרוּ אָמֵן: עֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל-כָּל-יִשְֹרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש יתום נוסח עדות המזרח יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אמן בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. אמן בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְֹרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: אמן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא, יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵֹּא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אמן לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן: אמן יְהֵא שְׁלָמָה רבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָֹבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָה וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש דרבנן יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב (נ"א קֵץ) מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְֹרָאֵל. בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עְָלְמַיָּא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵֹּא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא (בעשי"ת וּלְעֵלֶּא) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. וְעַל כָּל מָאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוְּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוּן דְבִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַן כָּל יִשְׁרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה בְרַחֲמָיו שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: חזרה למעלה |
אותיות לעילוי שם הנפטראותיות א"ב לעילוי שם הנפטר לפי תהילים קיטאַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת יְיָ: אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשוּהוּ: אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ: אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד: אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ: אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ: אוֹדְךָ בְּיֹשֶר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד: בַּמֶה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ: בְּכָל לִּבִּי דִרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ: בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ: בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שָׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן: בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ: בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ: גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ: גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ: גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ: גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְּכָל עֵת: גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשֹּׁגִים מִמִּצְוֹתֶיךָ: גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי: גַּם יָשְׁבוּ שָׂרִים בִּי נִדְבָּרוּ עַבְדְּךָ יָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ: גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעַי עֲצָתִי: דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ: דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וִתַּעֲנֵנִי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִיֵנִני וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ: דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ: דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי: דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי: דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֹתֶיךָ יְיָ אַל תְּבִישֵׁנִי: דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי: הוֹרֵינִי יְיָ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצֳּרֶנָּה עֵקֶב: הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְּכָל לֵּב: הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי: הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְאַל אֶל בָּצַע: הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי: הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ: הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים: הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקּוּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי: וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶיךָ יְיָ תְּשׁוּעָתְךָ כְּאִמְרָתֶךָ: וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ: וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי: וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי: וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ: וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי: וְאֶשָּׂא כַפַּי אֶל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי וְאָשִׂיחָה בְּחֻקֶּיךָ: זְכָר דָּבָר לְעַבְדֶּךָ עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי: זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי: זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי: זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם יְיָ וָאֶתְנֶחָם: זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ: זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי: זָכַרְתִּי בַלַיְלָה שִׁמְךָ יְיָ וְאֶשְׁמְרָה תּוֹרָתֶךָ: זֹאת הָיְתָה-לִּי כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי: חֶלְקִי יְיָ אָמַרְתִּי לִשְׁמֹר דְּבָרֶיךָ: חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל לֵב חָנֵּנִי כְּאִמְרָתֶךָ: חִשַּׁבְתִּי דְּרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ: חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ: חֶבְלֵי רְשָעִים עִוְּדֻנִי תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: חָבֵר אֲנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקֻּדֶיךָ: חַסְדְּךָ יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי: טוֹב עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ יְיָ כִּדְבָרֶךָ: טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי: טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי: טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵּב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ: טָפַש כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי: טוֹב לִי כִּי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ: טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף: יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ: יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: יָדַעְתִּי יְיָ כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי: יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדְּךָ: יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי: יֵבשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקֻּדֶיךָ: יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי: כִּי הָיִיתִי כְּנֹאד בְּקִיטוֹר חֻקֶּיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרֹדְפַי מִשְׁפָּט: כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ: כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי: כִּמְעַט כִּלּוּנִי בָאָרֶץ וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִּי פִּקֻּדֶיךָ: כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ: לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם: לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד: לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ: לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְּעָנְיִי: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקֻּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי: לְךָ אֲנִי הוֹשִיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי: לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן: לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד: מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי: מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶךָ שִׂיחָה לִי: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי: מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ: מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי: מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מְדְּבַשׁ לְפִי: מְפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר: נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי: נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: נַעֲנֵיתִי עַד מאֹד יְיָ חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ: נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יְיָ וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֶנִי: נַפְשִׁי בְּכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי: נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה: נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב: סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי: סִתְרִי וּמָגִנִּי אָתָּה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: סוּרוּ מִמֶּנִּי מְרֵעִים וְאֶצְּרָה מִצְוֹת אֱלֹהָי: סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה וְאַל תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי: סְעָדֵנִי וְאִוָּשְׁעָה וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד: סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם: סִיגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ לָכֵן אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ: סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי: עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעשְׁקָי: עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים: עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ: עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי: עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ: עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ: עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז: עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי: פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים: כִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי: פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן: פְּדֵנִי מֵעשֶׁק אָדָם וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ: פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ: פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ: צַדִּיק אַתָּה יְיָ וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ: צִוִּיתָ צֶדֶק עֵדֹתֶיךָ וֶאֱמוּנָה מְאֹד: צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי: צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ: צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי מִצְוֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי: צֶדֶק עֵדְוֹתְךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה: קָרָאתִי בְּכָל לֵב עֲנֵנִי יְיָ חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה: קְרָאתִיךָ הוֹשִׁיעֵנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדֹתֶיךָ: קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתְךָ: קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ יְיָ כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי; קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ: קָרוֹב אַתָּה יְיָ וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת: קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם: רְאֵה עָנְיִי וְחַלְּצֵנִי כִּי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכַחְתִּי: רִיבָה רִיבִי וּגְאָלֵנִי לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי: רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה כִּי חֻקֶּיךָ לֹא דָרָשׁוּ: רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְיָ כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי: רַבִּים רֹדְפַי וְצָרָי מֵעֵדְוֹתֶיךָ לֹא נָטִיתִי: רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ: רְאֵה כִּי פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי יְיָ כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי: רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ: שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי: שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב: שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וָאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי: שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל: שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְיָ וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי: שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדֹתֶיךָ וָאֹהֲבֵם מְאֹד: שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ: תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יְיָ כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי: תָבוֹא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי: תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶדֶק: תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי: תָּאָבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְיָ וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי: תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעַשְרֻנִּי: תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: חזרה למעלה |
אותיות נשמהנֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי: נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד יְיָ חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ: נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יְיָ וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֶנִי: נַפְשִׁי בְּכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי: נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי: נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה: נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב:שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי: שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב: שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וָאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי: שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל: שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְיָ וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי: שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדֹתֶיךָ וָאֹהֱבֵם מְאֹד: שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ: מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי: מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶךָ שִׂיחָה לִי: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי: מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ: מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי: מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי: מִפִּקֻּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר: הוֹרֵינִי יְיָ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצֳּרֶנָּה עֵקֶב: הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְּכָל לֵּב: הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי: הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְאַל אֶל בָּצַע: הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי: הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֵךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ: הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים: הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקּוּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי: חזרה למעלה |
| דפי דוגמא | מנוע חיפוש | תקנון | פרטים והזמנה | אודות החברה | צור קשר |