חזרה

תפילות ומנהגי אבלות ביהדות


הקדמה
על מי חייבים להתאבל
יום הפטירה
ההלוויה
תפילת קדיש
תפילת אל מלא רחמים
השבעה
תפילת קדיש
קדיש דרבנן
מנהגי ה"שבעה"
ה"שלושים"
יום השנה – ("יארצייט")
תפילת "יזכור" בשבת ובחגים
תפילת "יזכור" לקדושי השואה
תפילת "יזכור" לחללי צה"ל
תפילות בעת עליה לקבר
תפילות פרידה
תפילת אב הרחמים
יום הזכרון הכללי לחללי צה"ל
תפילת קדיש
אותיות לעילוי שם הנפטר
אותיות נשמה



הקדמה

תקופת מותו של אדם יקר לנו הינה תקופה קשה בחיי אדם. גישת היהדות לנושא המוות והאבל עושה רבות להקלת הכאב, לשיכוך הצער העוברים על האבל. האמונה היהודית מדגישה כי הגוף והנשמה הם שתי ישויות וכאשר נפטר אדם נשמתו זוכה לחיי נצח ורק גופו נשאר.

ההסברים המובאים להלן מסודרים לפי סדר כרונולוגי מיום הפטירה, הלוויה השבעה ועד יום השנה.

אנו מקווים כי הסברים אלו יבהירו את המנהגים והתפילות ויקלו מעט על הכאב.

חזרה למעלה

על מי חייבים להתאבל

לפי הדינים חייבים להתאבל על שמונה קרובים והם:

אב, אם, אח, אחות, אישה, בן, בת, בעל.

תקופת האבלות הינה שלושים ימי אבלות אך על אב או אם תקופת האבל נמשכת שנה תמימה.

חזרה למעלה

יום הפטירה

כאשר אדם גוסס, יש לעמוד סביב מיטתו ולומר עמו את ה"ויידוי" הנאמר ביום הכיפורים. בשלב זה אין לגעת בו או להזיז בו איבר הוא דומה לנר המצוי בשלב של דעיכה וכל נגיעה בו מאיצה את הדעיכה.

לאחר אמירת הויידוי נאמרים פרקי תהילים: פרק קכ"א – אשא עיני אל ההרים; פרק ק"ל – ממעמקים קראתיך ה'"; ופרק צ"א – ישב בסתר עליון.

כאשר חשים כי הגיעה שעת יציאת הנשמה יש לקרוא קריאת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!" שלוש פעמים את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; שבע פעמים "ה' הוא האלוקים!" ופעם אחת "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".

לאחר יציאת הנשמה פותחים את חלונות הבית (בבית חולים את החדר בו נפטר האדם) ושופכים את כל המים שהיו בכלים בבית (או באותו חדר). בבית מורידים את גופת הנפטר לרצפה מניחים אותו כשרגליו צמודות וידיו צמודות אל החזה, עוצמים את עיניו ומכסים את פניו בסדין. מדליקים למראשותיו נרות ויושבים סביבו תוך אמירת פרקי תהילים.

פרק הזמן משעת הפטירה ועד לקבורה מכונה "אנינות" וכל אחד מקרובי הנפטר היושבים שבעה נקרא "אונן".

בתקופת האנינות האדם פטור מכל המצוות כולל הנחת תפילין (כדי שיוכל להתפנות לסידורי הלוויה). בזמן זה חל איסור לאכול בשר ולשתות יין.

מיד עם הפטירה יש לפנות לחברה קדישא הישובית ובעזרתה מטפלים בכל סידורי הקבורה והלוויה.

חזרה למעלה

ההלוויה

בישראל חלקת הקבר ממומנת על-ידי הביטוח הלאומי. עם זאת ניתן לרכוש אצל חברה קדישא המקומית זכויות לחלקה עוד בחיים.

איסור הלנת המת
ישנן קהילות שבהן אין להלין את המת כלל (לדוגמא בעיר ירושלים) אלא מביאים אותו לקבורה באותו יום ואפילו בשעות לילה מאוחרות. רק במקרים מיוחדים רשאים לדחות את מועד הלויה ביום נוסף.

טהרה
בפרק הזמן שבו דואג האונן להשלמת סידורי הקבורה דואגים אנשי חברה קדישא לבצע את טהרת המת. סדרי הטהרי כוללים: חפיפה, רחיצה, סיכה, קציצת הציפורניים, הסרת השיער, ולגברים טבילה במקוה.

תכריכים
את המת עוטפים בשמונה תכריכים העשויים מבד לבן של פשתן וכך גם החוטים מהם תופרים את התכריכים. תפירת התכריכים נעשית על-ידי נשים צדקניות. התכריכים חייבים להיות נקיים מכל לכלוך וכתם ונעדרי קשרים.

התכריכים כוללים: מצנפת, סודר, בתי-שוקיים, כתונת, מעיל, סובב, מסווה ומטלית מרובעת.

לנפטר שהינו כוהן קוברים מוספים גם בתי ידיים.

חיילים שנפטרו בקרב מובאים לקבורה בבגדים ובנעליים בהם נפטרו.

הלוויה
הלוויה יוצאת בדרך כלל מבית הלוויות המקומי מ"בית מועד לכל חי" הנמצא בשערי בית העלמין, או מבית הנפטר.

טרם צאת הלויה מתבקש אחד הקרובים לזהות את הנפטר. לאחר הזיהוי אומר איש החברה קדישא או חזן פרקי תהילים ופסוקים מתאימים.

בפתח בית העלמין אומרים האבלים את תפילת "קדיש" ולאחר מכן קורעים קריעה על הנפטר.

הקריעה הינה סמל לאבלות – חיתוך דש הבגד בסכין על-ידי איש החברה קדישא. בעת החיתוך אומר האבל את הברכה "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, דיין האמת". אצל אבלים על אב או אם נוהגים לקרוע בצד שמאל של הבגד (צד הלב) על קרובים אחרים בצד ימין.

מקור מנהג זה בסיפורי התנ"ך. בסיפור מכירת יוסף כאשר מגיע ראובן לבור המים בו נזרק יוסף ורואה כי הבור ריק הוא קורע את בגדיו וכן עשה אביו יעקב כאשר בישרו לו על מות יוסף. דוד ואנשיו קרעו את בגדיהם כששמעו על מות שאול ויהונתן במלחמתם עם הפלישתים.

קבורה
לאחר הקריעה ואמירת ברכת "דיין האמת" מוציאים את המיטה אל הקבר. המיטה נישאת על-ידי נושאי מיטה שהינם בין האבלים.

בעת כיסוי הקבר אומרים שלוש פעמים את הפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו".

לפני חתימת הגולל אומר פרק תהילים ולאחריו "קדיש" ותפילת "אל מלא רחמים".

חזרה למעלה

תפילת קדיש

יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּה בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאַתְחַדְּתָא וּלְאַחְיָא מַתַיָא וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכָלַה בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵה, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵה רַבָּה מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַלְמַיָּא.

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְעֵלָא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֶמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן.

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא בְאַתְרָא קְדִישָׁא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְכוֹן וּלְהוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִי בִשְׁמַיָא וְאַרְעָה וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּה מִן שְׁמַיָא וְחַיִּים טוֹבִים וְשׂבַע וִישׁוּעָה וּנְחָמָה וְשִׁיזְבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוָח וְהַצָּלָה עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יעֲשֶׂה בְּרַחֲמָיו שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

תרגום תפילת קדיש

יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שהוא עתיד להתחדש ולהחיות מתים ולהעלות לחיי עולם ולבנות קריית ירושלים ולשכלל היכלו בתוכה לעקור עבודה זרה מן הארץ ולהחזיר עבודת שמים למקומה וימליך הקדוש ברוך מלכותו וכבוד. ויצמיח גאותו ויקרב משיחו בחייכם ובימיכם ובחיי כל ישראל במהרה בקרוב ואמרו אמן.

יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שם הקדוש ברוך הוא למעלה מכל ברכות ושירות תשבחות ונחמות הנאמרות בעולם. ואמרו אמן.

על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהם ועל כל תלמידי תלמידיהם ועל כל מי שעוסקים בתורה הקדושה אשר במקום קדוש זה ואשר בכל מקום ומקום. יהיה לנו לכם ולהם שלום רב חן וחסד ורחמים וחיים ארוכים ומזונות רווחים ופדות מלפני אבינו שבשמים ובארץ ואמרו אמן.

יהיה שלום רב מן השמים וחיים טובים ושובע וישועה ונחמה ופדות ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה ורווח והצלה עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו והוא יעשה ברחמיו שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

לאחר "צידוק הדין" ואמירת ה"קדיש הגדול" נוהגים לומר פרק תהילים, פרק טז, הפותח במלים "מכתב לדוד". לאחר מכן אומרים האבלים "קדיש יתום". אם במקום לא נוכח אחד מבניו של הנפטר, החובה לאמירת ה"קדיש" מוטלת על האב האח, או כל אדם אחר. בכל מקרה רצוי שהאומר את ה"קדיש" יהיה אחד מבני המשפחה שהוא יתום מאב או אם.

חזרה למעלה

תפילת אל מלא רחמים

תפילה זו נאמרת לאחר שהוערמה תלולית העפר על הקבר.

בתפילה זו כלולה גם פנייה לקב"ה, שיסתיר את נשמת הנפטר תחת כנפיו לעולמים, ויצרור אותה בצרור החיים.

תפילת "אל מלא רחמים" נאמרת גם ביום השלושים לפטירה ביום השנה, ואחרי אמירת "יזכור" בשלושת הרגלים וביום-הכיפורים.

נוסח התפילה הוא:

לגבר
אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמָּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת פלוני בן פלוני, שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בַּעֲבוּר ש {בן המשפחה} נָדַב צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ. יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן:

לאשה
אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמָּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת פלונית בת פלונית שֶׁהָלֶכָה לְעוֹלָמָהּ, בַּעֲבוּר ש {בן המשפחה} נָדַב צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתָהּ, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָה. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֶהָ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָהּ יְיָ הוּא נַחֲלָתָהּ, וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָהּ וְנֹאמַר אָמֵן:

הרבנות הצבאית תיקנה נוסח מיוחד של תפילת "אל מלא רחמים" הנאמר בלוויה צבאית לנופל בקרב או כתוצאה מפעולות האויב:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים, טְהוֹרִים וְגִבּוֹרִים, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים – לְנִשְׁמַת הַחַיָּל פלוני בן פלוני שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְנָפַל מוֹת גִּבּוֹרִים בַּהֲגַנָּת הָעָם וְהָאָרֶץ. בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרוֹר בִּצְרֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ וְיַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ לְקֵץ הַיָּמִין וְנאֹמַר אָמֵן.

בימים בהם אין אומרים "תחנון", פותחת התפילה במילים "אל שוכן מעונה" אל מלא רחמים".

בקשת מחילה
לאחר תפילת אל מלא רחמים מניחים המשתתפים בהלויה אבן קטנה על הקבר, מנהג זה בא להראות שזכרו של המת נשאר חקוק בלבות האנשים, וקברו נפקד, ולאחר מכן מבקשים ממנו מחילה:

פלוני בן פלוני אנו מבקשים ממך מחילה, ואפשר שלא עשינו לפי כבודך, אבל עשינו הכל כמנהג ירושלים עיר הקודש. היה מליץ ישר עבור כל ישראל. לך (ולאשה: לכי) בשלום ותנוח (תנוחי) על משכבך בשלום, ותעמד (ותעמדי) לגורלך לקץ הימין.

בהלוויה צבאית אומר את בקשת המחילה הרב הצבאי, או אחר מאנשי ה"חברא-קדישא" הצבאית, שיטפלו בנפטר:

לחייל
פלוני בן פלוני למשפחת פלונית בשם הרבנות הצבאית והחברא-קדישא ובשם קרוביך, מפקדיך חבריך וידידיה אשר באו לחלוק לך את הכבוד האחרון, הנני מבקש ממך מחילה וסליחה. כל מה שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל וכמנהג ארצנו הקדושה – ואתה לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. וחיים ושלום יהיו לנו ולכל ישראל עד עולם אמן.

לחיילת
פלונית בת פלונית למשפחת פלונית בשם הרבנות הצבאית והחברא-קדישא ושם קרוביך, מפקדיך, וידידך אשר באו לחלוק לך את הכבוד האחרון. הנני מבקש ממך מחילה וסליחה. כל מה שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל וכמנהג ארצנו הקדושה. ואת לכי בשלום ותנוחי ותעמדי לגורלך לקץ הימין. וחיים ושלום יהיו לנו ולכל ישראל עד עולם. אמן.

הספד
נוהגים להספיד את הנפטר ליד הקבר ולהזכיר את שבחו ומעלותיו, ולהעלות קווים לדמותו.

ההלכה גורסת כי אסור למעט בהספד, ומותר אפילו "להוסיף" מעט על מעלותיו. יחד עם זאת, ברור שאין להפריז יתר על המידה, ולהגזים מעבר לפרופורציות המתאימות.

התורה מספרת על אברהם, שבא "לספד לשרה ולבכתה".

במקרה שאדם הורה לפני מותו, שימנעו מלהספיד אותו – יש לקיים את רצונו.

בראש-חודש, ימי החנוכה ופורים, כל חודש ניסן וחודש תשרי, ושלושה-עשר הימים הראשונים של חודש סיוון נוהגים להמנע מהספד.

הקפות
בירושלים נהוג לערוך "הקפות" סביב הנפטר, קודם שהוטמנה הגופה בקבר. מנהג זה מקיימים רק בימים בהם אומרים "תחנון", אך לא בשעות הלילה.

איש ה"חברה קדישא" המשמש כחזן נוטל שבע מטבעות מכסף או נחושת ומניח אותן על גופת הנפטר, המלווים סובבים את הגופה שבע פעמים לצד ימין כשבכל הקפה נאמר פסוק אחר.

מנהג ההקפות שאוב מתורת הקבלה.

"שורה" – ניחום אבלים
לאחר הקבורה עומדים הגברים שבין המלווים בשתי שורות מקבילות, זו מול זו, לקראת היציאה מבית העלמין, רצוי להשתדל שבכל שורה יהיו לפחות חמישה אנשים. האבלים חולצים את נעליהם, ועוברים בסך, בין שתי השורות. בחול המועד אין נוהגים לחלוץ הנעליים.

המלווים העומדים בשורה, מנחמים את האבלים, ואומרים: המקום ינחמך (ינחמכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיף (לרבים תוסיפו) לדאבה עוד.

מנהגים נוספים
כשעוזבים את מקום הקבר רצוי לחזור בדרך שונה מן הדרך בה באו: נוהגים להאריך מעט את הדרך בחזרה מן הקבר, כדי לסמל את הצער שבפרדה מן המת.

נוהגים גם לתלוש מעט עפר עם עשב, וזורקים אותו לאחורי הגב, תוך כדי אמירת הפסוק: "זכור כי עפר אנחנו, ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהילים עב, טז).

לאחר מכן חייבים האבלים והמלווים בנטילת ידיים, רוחצים כל יד שלוש פעמים. נוהגים לא להעביר את הכלי לנטילת ידיים מאדם לאדם אלא מניחים אותו, ואדם אחר נוטלו. כמו כן נוהגים להמנע מניגוב הידיים, כביטוי לצער וליגון, ולרצון להמנע מהפרדה מן הנפטר. המים נוטפים מהיד, מזכירים לנו את הנפטר.

חזרה למעלה

השבעה

מבית-הקברות נוסעים האבלים לבית הנפטר, שם מתחילים בספירת ימי ה"שבעה". מרגע זה, מתחילים לנהוג על פי דיני האבלות, הנהוגים בימי ה"שבעה".

הקדיש
"קדיש יתום" נאמר על-ידי הבן, לאחר פטירת אביו או אמו, במשך אחד עשר חודשים מיום הפטירה.

"קדיש" נוסף נאמר במשך חודש ימים על-ידי אב בעקבות פטירת ילדיו, אח אחרי אחיו או אחותו, ובעל על אשתו. "קדיש" נאמר בהלוויה ובקבורה. ויש לומר אותו, בקביעות בשלוש התפילות הקבועות: שחרית, מנחה, וערבית, החל מיום הקבורה.

קדיש נוסף "קדיש דרבנן", נאמר אף הוא על ידי האבלים, בסיום התפילה ולאחר לימוד כמה פרקי משניות. ה"קדיש" נאמר גם בכל יום זכרון שנתי (יארצייט), בשעת סיום מסכת, וכן ב"יום הקדיש הכללי" הוא עשרה בטבת.

אדם חייב לשמוע עשרה "קדישים" בכל יום.

התפילה מהווה מעין שירת הימנון של שבח לעולמו של הקב"ה, ובקשה על הגאולה לעתיד לבוא. התפילה נוסחה בשפה הארמית שהיתה נפוצה בשעת כתיבתה, כדי שגם המון העם הפשוט יוכל להבינה.

התפילה הותקנה בבבל, בתקופת התלמוד, ומאז ועד היום נשתמרה בצורתה המקורית, בשפה הארמית.

על פי המסורת, מגיע נפש המת למנוחתה רק לאחר זיכוך וצירוף. בעזרת הקדיש, הנאמר בשנה הראשונה למות הנפטר, וביום הזכרון השנתי, מסייע הבן לפעולות הזיכוך של נשמות הוריו, ועוזר להם לנחול חיי עולם הבא.

אסור, שאמירת הקדיש תהיה מן השפה ולחוץ, מצוות אנשים מלומדה.

הקדיש נאמר רק כשיש מנין. הקהל עונה אמן בסיום כל פסקה, כשבעיקר מושם הדגש על הפסוק "אמן יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעלמי עמיא".

חזרה למעלה

תפילת קדיש

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעָל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

תרגום תפילת קדיש

יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב ביאת משיחו בחייכם וביומיכם ובחיו של כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן.

יהא שמו הגדול מברך לעולם ולעולמי העולמים יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא.

מעל לכל הברכות והשירות התשבוחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן.

יהא שלום רב מן השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. השמים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

אצל הספרדים ובני עדות המזרח, שונה במקצת הקטע הפותח בלים "יהא שמיה רבה", וזהו נוסחו:

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא. חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשַׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וְלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

"קדיש דרבנן", מכונה במקומות אחרים גם "קדיש עַל יִשְׂרָאֵל" , בשל הפסקה הנוספת בו, הפותחת במלים: "עַל יִשְׂרָאֵל ועל רבנן".

כאשר החזן, שליח –הציבור, אומר קדיש בבית הכנסת בסוף התפילה, הוא מסיף קטע, שתוכנו בקשת רצון מה', שיקבל את תפילותינו. "קדיש" זה, הקדיש השלם, מכונה גם "קדיש תתקבל", על-שם הקטע הנוסף בו, שנוסחו:

מקור

תִּתְקַבֵּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן.

תרגום

תתקבלנה תפלותיהם ובקשותיהם של כל בית ישראל לפני אביהם שבשמים ואמרו אמן.

מתי אומרים "קדיש יתום"?

קדיש יתום נאמר בשלוש התפילות היומיות לאחר הפרק "עלינו לשבח לאדון הכול", שהוא הפרק החותם התפילה. בנוסף לכך יש לומר קדיש יתום בתפילת שחרית לאחר אמירת "שיר של יום" (בנוסח אשכנז יאמר קדיש יתום בתחילת תפילת שחרית, לאחר "מזמור שיר חנכת הבית לדוד", וכן לאחר הפרק "ה' מלך גאות לבש", המסיים את תפילת קבלת שבת). מדי בוקר, בתפילת שחרית, אומר האבל "קדיש דרבנן" בשני מקומות בתפילה, בראשיתה ובסופה. בראשיתה לאחר "רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן": ובסופה – לאחר "אין כאלקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו, אין כמושיענו".

בליל שבת נוהגים לומר בקהילות אשכנז קדיש-יתום, לפני תפילת ערבית, לאחר סיומה של קבלת שבת, הנחתמת בפרק "ה' מלך גאות לבש".

החל מראש חודש אלול ועד שמני עצרת, מוסיפים בתפילה, מדי בוקר וערב, את אמירת פרק כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי וישעי". לאחר אמירת הפרק, חייב האבל באמירת קדיש.

בעשרת ימי-תשובה, נוהגים לכפול בקדיש את המלה "לעילא", ואמרים: "לעילא לעילא".

חזרה למעלה

קדיש דרבנן

קדיש דרבנן נוסח אשכנז:

יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ. וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב [נ"א קֵץ] מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל . בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן:

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא:

יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל. שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָא (בעשי"ת וּלְעֵלָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶמֱתָאָ, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן:

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזְוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִי בִשְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן:

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

קדיש דרבנן לעדות המזרח (עונים אמן אחרי כל פסוק).

יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא, יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶמֱתָאָ דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אַמֵן:

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קְדָם מָרֵא שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן:

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֶוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

קדיש זה נאמר על-ידי האבלים בתפילת שחרית, בראשיתה – ובסופה. בראשיתה עם סיום אמירת פרקי הקורבנות, וסיום פרק המשניות (הפותח במלים "איזהו מקומן של זבחים", ובשלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן), ובסופה – לאחר