על משפחתי – מאת יפה שולוולף |
בספר היזכור לבני עירה כתבה יפה:
היינו משפחה גדולה ועליזה. אבא היה סוחר תבואות, ויחד עם זה ניהל חנות מכולת, כשאמא עוזרת על ידו. עקרת-בית למופת היתה אמא, ונוסף לכל עיסוקיה היתה מוצאת לה זמן לעבודה סוציאלית, להגשת עזרה וסעד מוסרי לנזקקים.
ביתנו היה מרכז המשפחה הענפה. אמא היתה ילידת הכפר גנילובודי, והיתה קשורה מאוד לבני משפחה, שהיו פזורים בכל כפרי הסביבה ועיירותיה.
כל אחד מבני המשפחה ידע, כי בביתנו ימצא עצה נכונה וסיוע מתאים לפתרון בעיותיו. כל מאורע משפחתי, מאורע של שמחה או של עצב, הובא בראש וראשונה לשולחן הדיונים במשפחתנו. משום כך היה ביתנו הומה תמיד מרוב מבקרים – דודים, דודות דודנים וסתם קרובי משפחה – ומשפחתנו רכשה לה שם כמשפחה מלוכדת ואוהבת.
הפירצה הראשונה בליכוד המשפחתי הזה נפרצה במאי 1926, כשעברתי לגור בקראקוב אחרי נישואי. אחר כך עזבה אחותי עליזה (פריידה) את הביתה ועלתה ארצה. בביקורי הראשון בביתנו אחרי נישואי הראתה אמא באנחה שוברת לב על שני כסאות ריקים ליד השולחן, ושאלה בעצב: איך יכולתן לעזוב את הבית?…
אבא נפטר לבית עולמו בשנת 1932, אני ומשפחתי עלינו ארצה בשנת 1934, אולם הבית לא התרוקן והיה שוקק חיים כמימים ימימה. שתי אחיותי הבכירות נישאו והתגוררו בבית משפחתנו. לשתי המשפחות נולדו ילדים, ואמא רוותה נחת מנכדיה.
כשבאתי להיפרד מבני משפחתי לפני עלותי ארצה ב1934-, לא שיערתי שאני נפרדת מהם לנצח ולא אוסיף עוד לראותם. פרישת-שלום אחרונה הגיעה אלינו בצורת גלויה מגיסי יהושע לנדמן. הוא כתב שמצבם טוב, כולם חיים, אך מצבו של מרדכי להרר טוב משל כולם… אז ידעתי והבינותי מה רע ומר גורלם, אם מקנאים הם באבינו המת…
יהי זכרם ברוך, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
|
|
